שרים וזוכרים

זה קצת קשה להאמין, אבל בשואה היו דברים הזויים לחלוטין. בדרך כלל רק המילה שהוזכרה מעוררת חלחלה, ולכן כל כך מוזר לשמוע שבגטו, לפני ההשמדה, חיברו ושרו אופרת ילדים נחמדה.

כדי להסתיר את רצח העם הנאצים בנו בטרזין גטו לדוגמה, הכניסו לשם יהודים מתורבתים ודוברי גרמנית מצ’כיה וגרמניה, והזמינו את הצלב האדום לצלם אותו בעבור העולם, למטרות הונאה.

הסרט שצולם מראה הצגה שבויימה בקפידה. עיר קסרקטין מוקפת חומה כפולה שנבנתה בימי הקיסרית תרזה ירום הודה נבחרה למטרה. המקום נבנה לאכלס חמשת אלפי חיילים וגם סוסים, אבל הצוררים דחסו לגטו עשרות אלפי פליטות רעבות ופליטים מבוהלים.

ים אדם זרם יום יום בכל הרחובות. היה צריך לארגן את הקהילה, לחלק עבודות, לגדל בין החומות ירקות בעבור המפלצות, לישון בעליות גג אפילות, במרתפים טחובים ובחלונות ראווה שהפכו למקום מגורים.

היה צריך לפנות את הגופות ולחלק את מעט המזון בין המון פיות. מידי פעם הנאצים ביצעו הענשות פומביות מזעזעות, והקהל נדרש לצפות.

בהתחשב בנסיבות, אפשר להניח שהאסירים והאסירות חשו נואשים ואומללות. למרבה התדהמה, ההנהגה והקהילה סירבו להיכנע. בגטו התנהלה פעילות תרבותית ענפה, שחלקה נעשה בהסתרה ובגבורה.

הילדים והילדות התכנסו בכל מיני פינות כדי ללמוד, לצייר או לשיר. היה עיתון בעיר, תיאטרון צפוף פעל בלילה ואפילו אופרת ילדים חוברה, והנאצים הירשו ליהודים להעלות את ההופעה, כנראה למען ההצגה.

לפני שהצלב האדום הוזמן לטרזין לראות שאין שום סיבה לדאגה, הגטו הוכן להונאה. קרונות עמוסי אלפי קורבנות נשלחו למזרח, ליעד לא ידוע שמימנו אף אחד לא שב חזרה, וזה פתר את בעיית הצפיפות המחרידה.
בעיר הוצבו מתקני שעשועים, נפתחו כמה בתי קפה שכביכול היו פעילים ואורגנו אירועים מוזיקאליים.

המבקרים ראו עיר נחמדה, אזרחים רגועים, ילדים שמחים ואפילו שמעו אותם אומרים- “עוד פעם סרדינים”, כאילו שמישהו הורה להם להשמיע את המילים.

אנשי הצלב האדום ראו אופרת ילדים, צילמו צילומים יפים ושבו הביתה שמחים ומרוצים. סך הכל, אין שום בעייה. הנאצים מתנהגים מאוד יפה ליהודים.

ביקור הצלב האדום בגטו לא גילה את המצב לאשורו. במציאות, טרזין הייתה נקודת כינוס ומעבר, ואחרי שהייה שם קרונות בקר הובילו חלק ניכר מבני ובנות העם הנבחר לסופן וסופם המר.

בגטו היה מאוד מאוד קשה, אבל השואה האמיתית החלה בקרונות הבקר. מי שהגיע חי ליעד מייד הושמד או מוספר. אושוויץ היה בית חרושת למוות. מי שנשלח לשם בדרך כלל הפך לאפר שעלה בארובה ופוזר. תושבים ותושבות שאיכשהו שרדו את הגהינום מספרות ומספרים על פתיתי אפר שנשרו כשלג ללא הרף, בלילה וביום, ועל ריח השריפה והחריכה האיום.

יודעי דבר מספרים שאי אפשר לעמוד מול זוהר חסדו, ושאם זה במקרה קורה לבן תמותה אומלל אז הוא נעלם מייד ודבר לא נותר. מה יספרו החכמים לאלה שניצבו רועדים, שלודים ומבועתים אל מול הרוע המוחלט, שחרט בזרועם מספרים וזמם לחנקם למוות בגזים רעילים?

כנראה שנולדנו עם יצר חיים, שכן אפילו באושוויץ היה ניסיון לטפל, ללמד ולהגן על הילדים שהושארו בחיים לכמה חודשים, שזה דבר די מדהים. שני ספרים על הנושא קיימים, אבל רוב האנשים לא ממש יודעים שבתופת היה צריף ילדים, וגם שם שרו שירים ולמדו דברים.

אמא שלי שרה באופרת הילדים ברונדיבר, והחברות המעטות ששרדו את המפגש האישי עם השטן נהגו להפגש במשך שנים כדי לספר על הנכדים, לשמוח שהן בחיים ולזכור ימים אחרים.

קישור לכתבה שהוכנה לטקס הדלקת משואה. קישור לכתבה על גטו טרזין והאופרה ברונדיבר בתוכנית שישים דקות. קישור לסיפור קשה.

ניתן להגיב למאמר הזה בתחתית העמוד, בצורה מכובדת ובהתאם למדיניות האתר.