מלחמה זו חוויה עצובה

הצוערות של קורס המדריכות היו די עצבניות ומודאגות. הסגל נקרא בבהילות לחמש את הטנקים ומהבנות ביקשו שיוותרו על שינה בלילות ויסייעו לעטוף בניילון את המפות המבצעיות.

ערימות תחמושת עצומות מכל הסוגים עמדו במרכז מגרש המסדרים, ויומיים עבדנו ללא הפסקה או שינה כדי לוודא שכל הכלים מצויידים, כשירים ותקינים.

הכל כבר היה מוכן, אבל נותר עוד קצת זמן. קובי הציע שנשחק שש-בש, ועניתי שאני פנוי, משועמם, מוכן ומזומן. פתחנו את הלוח הקטן, התיישבנו והתחלנו לשחק. הצוערות שעמדו מסביב עצרו מהשיח הנרגש והמבולבל, והביטו בהפתעה במפקד הקורס יושב על האדמה ומשחק עם הסמל.

מה זה? הן תהו, החלה מלחמה ואתם יושבים לשחק ברגיעה? מה אפשר עוד לעשות? עניתי, הרי כבר גמרנו את כל ההכנות ועכשיו רק מחכים למובילי הטנקים והמשאיות. כמובן שאפשר לחשוש ולתהות לגבי הבאות, אבל זה לא ממש ישנה את התוצאות.

החניכות היו קצת מבולבלות, ואנחנו המשכנו לגלגל קוביות במקום להנות מחרדות. אחרי זמן קצר באמת הגיעו ההסעות, ויצאנו לקרבות בלי לדעת איזה חוויות צפויות. בזמנו, אי אפשר היה לנחש שבפאתי בירות קובי יכנס לאיזה בית נטוש וישוב עם קופסת שש-בש מהודרת, שזה בעצם ביזה אבל גם מזכרת.

יש דברים שלעולם לא שוכחים, במיוחד כשאנו צעירים ונתקלים לראשונה במחזות מהסרטים, אלה שהם פחות מצחיקים. אין צורך להסביר ליהודים או לישראלים את הדברים, שלשאר העולם הם די תיאורטיים.

אולי יספיק לומר בעדינות שפיקוח נפש וקדושת החיים אינם העקרונות המנחים לוחמים שבעיקר רוצים לשוב הבייתה בשלום להורים, בעוד שזדים אלימים ותוקפניים מנסים לגרום להם נזקים סופניים.

לפני ארבעים שנה הייתי קצין שריון צעיר ונסעתי לטיול בעיר בירה שכנה בהוראת ההנהלה.

מאז החוויה, אני עושה כמיטב יכולתי להסביר שהסדרה ופשרה עדיפה על מלחמה, שאותה עושים רק אם אין ברירה ולמטרות הגנה.

ניתן להגיב למאמר הזה בתחתית העמוד, בצורה מכובדת ובהתאם למדיניות האתר.