מאמצים, ניסיונות והערות
מטבע הדברים, לפני שנים רבות הייתי יותר צעיר, ועל פדחתי היו קצת יותר שערות. ככה זה בחיים. מה לעשות. העונות מתחלפות וצריך להתמודד עם העובדות בלי טענות שלא ממש עוזרות.
לאחר הטיול המעניין והמרגש לביירות עם עוד כמה כלים משוריינים וכבדים, שארך כמה שבועות ולכאורה היה שליחות להגנת המדינה מאוייבי הציונות, שבנו לבסיס עם המון חוויות, ואפילו הספקנו להעניק דרגות לבוגרות קורס המדריכות, שהיו טנקאיות מעולות, נבונות ואמיצות.
משום מה, בתום המלחמה והפיקוד על קורס מדריכות שיריון התבקשתי להיות קצין הדרכה בקורס מפקדים רב חיילי, ובמשך שני מחזורים עשיתי כמיטב יכולתי לבצע את תפקידי. החניכים התרוצצו בכל שיטחי האימונים בארץ, פיקדו על עשרות כלים מאובקים בלילות ובימים, הוזמנו לביקורים באתרים, נחשפו לדברים מאוד מעניינים וגם זכו להדגמת אמצעים מרשימים.
מפקד הקורס היה הקצין שפיקד על חטיבה שבע בזמן המלחמה, וחלק מהצוערים היו קצינים שהיו מוכרים מפגישות אקראיות בלבנון בזמן המערכה. יום אחד, בזמן תרגילים עם המון כלים מאובקים בביקעה נשלחתי מוקדם בבוקר להמתין ליד הכניסה לשטח האימונים כדי להוביל את סגן הרמטכ”ל לאיזה גיבעה כדי שגם הוא יצפה בתרגיל שכמותו עוד לא היה.
השחר עלה, ובסוף ההמתנה ארוכה הגיע רכב שבתוכו קצין מאוד גבוה. למעשה, מויישה וחצי היה משכמו ומעלה, ולזיכרוני חשתי התרגשות קלה לסמן לו את הדרך לגיבעה הנכונה.
מאות קצינים, צוערים וגנרלים ישבו על הגיבעה. הרבה כלי רכב חנו שם, וכולם הביטו דרומה ולעמק למטה, שכן מטוס תובלה אמור היה לעשות גיחה נמוכה ולהטיל נגמ”ש, שתוך כמה דקות מוכן לנסיעה.
הטייסים כבר דיברו איתנו בקשר ודיווחו על זמן הגעה, ובאופק ראינו את המטוס מבצע פנייה קלה שמאלה כדי להתיישר ולהגיע אלינו כדי לבצע את ההטלה. למרבה הבהלה, נהג של אחד הקצינים איחר להגיע, שיכנע את החיילים במחסום שיתנו לו להמשיך בנסיעה ולפתע היה לפנינו רכב לבן שנסע היישר לקראת הגבעה, בדיוק דרך מסלול הנחיתה.
הטייסים הודיעו בקשר שיש בעייה שכן הם רואים רכב על מסלול הנחיתה. בכל הרכבים סביב המכשירים היו פתוחים ולכן כולנו שמענו מה הם אומרים. הבטתי במטוס המתקרב באופק, ברכב שנסע בעמק לקראת המסלול, והחלטתי שיש אפשרות לבצע איזה תעלול.
קפצתי לרכב הראשון שראיתי וטסתי כמטורף לקראת הנוסע לכיווננו. הדרך הייתה מדברית והחפצים מאחור קיפצו והתגלגלו בצורה רצינית. לקחתי את המיקרופון ואמרתי בקול יחסית רגוע שאפשר להודיע למטוס שהמסלול יהייה פנוי. הנהג שמולי לא הבין למה אני מצפצף ומהבהב באורות עד שהגעתי ממש מולו, עצרתי בחריקה וביקשתי שיביט שמאלה.
הרקולס ענק עבר נמוך מעלינו בשאגה והטיל נגמ”ש לאדמה. הכלי נגרר קצת על משטח בלימה ומצנח עצר אותו. תוך דקות הצוות שרץ אליו נסע משם, והתרגיל תם.
הנהג הבין שלא רצוי היה לעלות על המסלול הנחיתה, וסלח לי על שבלמתי אותו בחריקה.
כשחזרתי בנסיעה קצת יותר שפוייה ורגועה לגיבעה הבנתי שהתרגיל העצמאי שלי בעצם סייע להצלחת ההדגמה, וחשתי קצת גאווה.
הגנרלים הינהגו לעברי קצת, ואחד ניגש אלי. מטבע הדברים ציפיתי לחיזוקים.
בפעם הבאה שבא לך להיות גיבור בבקשה אל תיקח את הג’יפ שלי. יש אחרים שאפשר לבחור.
נו, טוב. מה אפשר לומר? התנצלתי והסברתי שהזמן היה קצר.
לסיכום, לפעמים מנסים להיות בסדר ולתקן קילקולים, ולא ממש חשוב מה אחרים אומרים.
ניתן להגיב למאמר הזה בתחתית העמוד, בצורה מכובדת ובהתאם למדיניות האתר.
