זכרונות מימית והיסטוריה לאומנית
פעם פיקדתי על כמה עשרות טירוני שיריון ולפני המלחמה בלבנון נשלחנו לימית, כנראה כדי לשמור שם על הסדר ולמנוע אסון.
בוקר אחד קראו לנו לבוא בחיפזון, ותוך דקות הגיעו עשרות חיילים חמושים בדהרה קלה כדי להתמודד עם בעייה לאומית קשה שלכאורה איימה על שלומה של ציון. למרבה המבוכה מה שראינו לא ממש הצדיק את ההסתערות הזריזה ועצרנו בהפתעה כדי לבצע הערכת מצב קצרה.
חברת מקורות נשלחה לחפור בצפון העיר ולהוציא את הצינור, אבל חבורת ילדים קטנים בליווי הורים וחברת כנסת נכבדה מהימין החליטו לא לציית לבגין אלא להפריע, לחבל ולהפגין.
גאולה התיישבה בניחותא על תלולית עפר קטנה, ומשם שלחה זעקות עידוד לאומניות כדי לדרבן את המהומה. הילדים נשלחו לגדר המתקן המגודר של מקורות, אחזו במוטות, השמיעו צעקות מרדניות וטענו שהם מגינים על הרס ארץ האבות.
קראתי לחיילים להתכנס בחצי עיגול והסברתי שאין בפנינו אוייבים או קרבות מרים אלא רק כמה קטינים מוסתים שמתפרעים בגרונות ניחרים בהשראת ההורים, שהפכו קצת מודאגים כשראו אותנו באים בריצה עם הנשקים והאיפודים.
החיילים הביטו מאחורי וראו על מה מדובר, והמתח מההקפצה כנראה קצת עבר. שימו לב לדברים, אמרתי, אני אסביר ואז אדגים.
את הנשק מסובבים לאחור כדי שחלילה לא יפגע בילדים, ובמקום אלימות או כוחנות יש להשתמש בתאים האפורים.
הטירונים נראו קצת תמהים, אבל סובבו את הקנים. עכשיו אדגים, כך אמרתי. הסתובבתי ונגשתי לגדר שעליה היו תלויים כמה ילדים נסערים אך גם מפוחדים.
הבחנתי בצעקן אמיץ במיוחד והתקרבתי לזועק, שצרח בעוז רב כל כך עד שהיה קשה להחמיץ. איך קוראים לך? שאלתי בנימוס ובקול רגוע. לא תעקרו נטוע, באה הקריאה כתשובה מתריסה. לא אלך ולא אזוע.
נו, טוב. זה היה די צפוי, אבל ללא קשר אנשי התקשורת צפו ואולי צילמו. גאולה צרחה לילדים ועודדה את ההורים, ואפילו שהייתי רק בן קצת יותר מעשרים חשתי כאילו הרגעים הם היסטוריים.
דיגדגתי את הצרחן, ותוך שניות הוא נשר לידי כפרי שהבשיל יותר מידי זמן. הנחתי אותו בזהירות והוא רץ מלא עלבון להוריו. בדרך הוא הביט לאחור וצעק לי בקול נעלב- זה לא פייר לדגדג. מייד עניתי- מותר הכל, ככה זה באהבה ובקרב.
מה אפשר לומר, תוך כמה דקות המדוגדגים כבר לא הפריעו לפועלים והמשבר הלאומי עבר, חלף ונגמר.
בנה של הצרחנית הלאומנית כבש את המגדל בעיירה, ועם כמה בנות התבודד שם להנאתו כדי לאיים מגבוה על האומה כולה. בערב פסח חשדתי בגלל כמה סימנים שצחי ירד בשקט וניגש לסעוד אצל אמא.
עמדתי בפתח המגדל והאזנתי לדממה עמוקה. שום רחשוש, תזוזה או לחישה לא נשמעה מלמעלה. העיר כולה הייתה שקטה, ערב פסח בא, והייתה לי הרגשה שאם רק אקרא לכמה חיילים שיבואו איתי למעלה תיפתר בעייה לאומית נפיצה שבזמנו הטרידה את המדינה. יתכן שהנצורים למעלה היו שקועים בשינה עמוקה, אבל לא שמעתי אפילו נחרה.
עמדתי שם שעה ארוכה, הקשבתי לדממה והרהרתי ביוזמה. מצד אחד, זה היה מאוד נחמד לפתור בעייה לאומית בצורה קלה שאינה אלימה. מצד שני, בגין, החרדים וגאולה ישבו באותה קואליציה ואף אחד בעצם לא נתן לי פקודה לכבוש מטרה בזמן סעודת הפסח הקדושה.
הקואליציה הייתה רוויה במתחזים לכשרים ובלאומנים, ולכן היה ברור לי שתושמע שם קול זעקה שכנראה תעשה לי בעייה. חשבתי מה יהייה כתוב בכותרות בצאת החג.
סגן שיריון חוצפן פעל ללא הוראה, חילל קדושה וביזה את התורה.
המגדל הנצור בימית שוחרר בפעולה זריזה ולא צפוייה, ובאה לאומה הקלה גדולה.
מי סתם הפריע לבנה של חברת הכנסת הסוערת לישון בשקט?
נו, טוב. ויתרתי על התהילה, שכן הבנתי מי יושב בקואליציה ולא רציתי להסתכן בבושה או בהענשה.
צחי מזמן ירד מהמיגדל שנחרב, כמו העיר היפה כולה, אבל מאז הוא לא הפסיק להציק למדינה בדרכו השקטה. מרוב הצגה של רצינות, אחריות, בגרות ומתינות, רוב העם כבר שכח שהוא התגנב וניתק לרבין את המיקרופון, או שפעם טיפס על מגדל רם כדי לאיים ולעצבן משם את העם בציון.
ניתן להגיב למאמר הזה בתחתית העמוד, בצורה מכובדת ובהתאם למדיניות האתר..