התיקווה מאוד חשובה

אחת התופעות העצובות ביותר שקיימות בעולמו המופלא זה אובדן תקווה. למעשה, בלי אמונה לשיפור, הקלה או שינוי לטובה בעלי חיים ממשפחת היונקים מוותרים ולא עושים מאמצים לשמור על קדושת החיים, שכן הם חשים מובסים, מותשים ומיואשים.

ממש קשה להאמין שתקווה כל כך חיונית להמשך קיומנו, אבל למרבה הצער זה נכון לחלוטין. הנה למשל, שימפנזה שהייתה סגורה בכלוב כל חייה לא תצא החוצה גם כשהדלת פתוחה. בצורה דומה, בני אדם חסרי תקווה נמצאים בסכנה גדולה, שכן סבל עשוי לגרום להם לוותר, ובלי אמונה שהמצב ישתפר יש סיכוי שהוא יתדרדר.

מאוד חשוב להאמין שיהייה טוב, גם בזמן המתנה ארוכה ומתוסכלת, וכשיש סבל רב או קצת מכאוב. אפשר להאמין שהכל ברצון הרב חסדו השוכן במרומים ולפיכך תפקידנו הוא רק לקבל את הדברים באהבה גם כשאנו לא מבינים את הסיבה לעונשים.

כמובן שיש אפשרויות אחרות, ואין חובה למלמל תחינות ולקוות לישועות, ניסים וניפלאות. הנה למשל, החילונים והחילוניות לא ממש מאמינים בסיפורים ישנים שכוללים המון מעשיות משונות וכמה הוראות טובות, בסיסיות וחיוניות, ולכן הם חרדים וחרדות מפני הבאות, וזה מצויין שכן יאוש אינו הפיתרון לבעיות.

יודעי דבר מספרים שההכרח הוא אבי ההמצאה, ואם זה נכון הרי שקיומה של בעייה הוא תנאי חיוני לתיקונה. סך הכל, אם לא סובלים אין חשק או סיבה לקום מהרביצה הנינוחה כדי לבצע שיפוצים.

לאור האמור, אולי כדאי לשמוח כשבאה צרה, שכן היא גם הסיבה שמאלצת אותנו להתמודד בהצלחה, לצבור ניסיון וידע, ומידי פעם לחוש גאווה ביכולת לפתור בעייה בצורה יעילה.

כשלא מצליחים לאחר ניסיונות רבים ומאמצים מתמידים, או אם אין אפשרות להזיז את כל ההרים מפאת היותם קצת כבדים, רמים, כבירים ונישאים, לא חייבים לאבד תקווה או לחוש מיואשים ומתוסכלים.

סך הכל, בקלות אפשר למצוא יעדים יותר קלים, ולקבל באהבה את הלקחים החשובים. בעיקר כדאי להבין מה אפשרי, מה לא, ואת ההבדלים, אחרת סתם מבזבזים זמן על יעדים בילתי אפשריים וחשים מעוצבנים.

כנראה שהמייסדים הנבונים כבר ידעו דבר או שניים לגבי גורלם של היהודים. אומנם, השבט העתיק המציא את אלוהים, את סופי השבוע הנינוחים, עוד איזה דת נפוצה וכמה איסורים מוסריים שמאפשרים את קיומם של חיים משותפים, אבל זה לא ממש קל להיות עבריים.

כדי להעלות את המורל הלאומי לאחר טבח רצחני, תעשייתי וזוועתי ההימנון הישראלי נקרא- התקווה, וזה לא מיקרי. את המולדבה כתב מלחין צ’כי, ונפתלי הוסיף ללחן פסוק מוזיקאלי, אבל ללא קשר, האמונה בעתיד טוב יותר היא עיקר המסר.

אסור לנו להתייאש או לוותר. המצב יכול להיות קשה עד מאוד אבל בסוף זה לפעמים משתפר. הנה למשל, עברנו את פרעה, את נאצר, את הצורר הרצחני שרצה להפוך אותנו לאפר, אבל איכשהו העם הזה תמיד מתגבר. בצורה דומה, בקרוב יבוא קיצו הפוליטי של עבריין סדרתי שגרם נזק משמעותי לעם הישראלי, וזה יהייה מפליא.

בזמן האחרון כנראה שבא נס חדש לציון. כנופייה עבריינית ומזיקה הודחה מהשילטון, ומייד השתנה הטון. המסייע המשפטי לחבורה הנכלולית התנדב לחשוף עצמו כמסייע לפשע, שזו עבירה רצינית, ובצורה זו גם זוהתה בעייה מערכתית שהיא כנראה פלילית.

מה אפשר לומר? אולי סבלנו קצת בעבר, אבל העתיד עכשיו נראה נהדר. פרשות שחיתות יחקרו, האשמים יורשעו, ואפילו שותפים לדבר עבירה לכאורה יזיעו ויתפתלו. כאמור, הכל ברצונו והכל לטובה. במילים אחרות, אם לא סובלים ומתייסרים קצת קשה לדעת מתי מגיעה הקלה, הטבה ורגיעה.

חוץ מזה, תיקווה היא המצאה ניפלאה. הנה לדוגמא, יש עם שלם שעדיין מצפה לבואו של משיח, זה שעוד לא בא. יודעי דבר מספרים שכאשר מתקני העולם יסיימו את מלאכתם כולם ינהגו בחמלה והבנה אנושית כלפי זולתם, ורק אז הוא יבוא לכאן. נו, טוב. יתכן שזה יקח קצת זמן, אבל את התיקווה יש לשמר לעולם.

קישור למאמר בשם- בקרוב יהייה יותר טוב. קישור למאמר בשם- למצוא את החיובי בפלילי. 

ניתן להגיב למאמר הזה בתחתית העמוד, בצורה מכובדת ובהתאם למדיניות האתר