הקהילה זוכרת פעם בשנה
בשנים האחרונות העולם התרבותי כולו מקיים טקסים מכובדים, וזאת כנראה כדי שהאנושות לא תשכח את הזוועות הנוראות שמתרחשות כשאנו מתעלמים מהמצוות האנושיות הכי קדושות ובסיסיות.
שנאה אינה עיקרה של תורה, שדווקא ממליצה לנהוג בזולתך כאילו הוא אתה ולהמנע מפגיעה.
כאשר הסתה לאיבה אלימה משתלטת על דעתה של הפרהסיה עולה גזענות, עבריינות, רצחנות ופשיעה, וזה גורם להרס עצום בקהילה.
לאחר המהומה והמלחמה, אנשים נרגעים, מנסים להתגבר על הזוועה, ונשבעים לעשות הכל כדי לפתור מחלוקות בשיח סובלני ולא באלימות נוראה.
למרבה הצער, אנוכיות, חמדנות וחוסר התחשבות זו בעיה מולדת שכל הזמן צריך לטפל בה. כנראה שבגלל זה בתורה כתוב שהארץ שקטה לארבעים שנה, וחוזר חלילה. יתכן שהכוונה היא להסביר שאחרי כמה דורות נשכחים הלקחים ממה שאירע.
בשנה שעברה אמא הוזמנה לנאום בפרלנט הצ’כי בו סבא שלה פעם שירת כסנטור במשך חמש עשרה שנה. היא דיברה על הצורך לחנך נגד שנאה, ולהסביר כבר לילדים שגם מי שנראה שונה יכול להיות חבר שלך, וכמוך יש לו אבא, אמא ומשפחה.
השנה שוב התקיימו טקסים ואמא הלכה לשניים מהם, כמו שהיא עושה למען זכר משפחתה ועמה מאז פעם הייתה מורה מסורה.
בטקס הראשון שנערך לפני כמה ימים אנשים ונשים בתפקידים ציבוריים חלקו כבוד באופן אישי לקומץ השורדות שעדיין עומד על רגליים כשהן כבר מעל גיל תשעים. היו לחיצות ידים וחיוכים לצלמים.
הטקס השני נערך בארמון המלכותי שעומד על הגבעה הכי רמה בפראג, ולפיכך כנראה היה אפילו יותר רשמי.
מאז ילדותי פרט לתחושת גאווה קצת מפריע לי שהסיפור האישי והמשפחתי שלי מופיע פעם בשנה לצורך ציבורי בפומבי.
הטקסים תמיד מכובדים ועצובים. המסרים כנגד שנאה ואלימות מאוד נכונים, נכון שצריך לזכור משגים קודמים ולהפיק לקחים, וכולם לא נהנים כי הדברים עגומים, מטרידים, מזעזעים, מפחידים ומאוד עצובים.
בתום הטקס השורדות האמיצות שוב הופכות לאלמוניות זקנות שאינן ממש חשובות,. והן חוזרות הביתה לזכרונות, לתה ולעוגיות, להנות מהנכדות או לצייר עוד תמונות יפות.
הפוליטיקאים חשים מרוצים שהרי הם גילו איכפתיות ומוסריות ברבים, והקהל חש הקלה כשהאירועים מסתיימים שכן ימי זיכרון הם דברים לא ממש נעימים או שמחים.
מטבע הדברים, מי שהוריו רק חשובים לציבור פעם בשנה לצרכים לאומיים, וליצירת פחדים מרתיעים שאינם עליזים כדי שנזכור את הצוררים הרשעים שבכל דור ודור קמים, חש רגשות קצת מעורבים. זה קצת מבלבל שהאישי הופך לרגע ללאומי, ואז הטקס מסתיים ונעלם העיניין הציבורי.
העלייה לרגל למחנה השמדה נורא שהנאצים הקימו בפולין הפך לטקס בפני עצמו, והגיע לשם אפילו המלך ירום הודו. אמא מסרבת לבקר באושוויץ בהתמדה, אבל זה לא בגלל העדר יכולת להתמודד עם עברה. לדעתה, אסור לדרוך על האדמה שספוגה באפרו של אביה ועמה, שכן היא קדושה.
קישור למאמר בשם- שנאה מובילה לשואה. קיושר למאמ בשם- עישון ושואה מזיקים לבריאות טובה. קישור לאתר של דיטה.קישור למאמר בשם- האישי לעיתים קצת מעורב עם הלאומי. קישור למאמר בשם- לזכור עוזר לא לשכוח. קישור למאמר בשם- מי שהציל ילדים מהכבשנים העניק לי חיים. קישור לסרט תיעודי שצילם הצבא הבריטי. הסרט קשה לצפייה. הקריין הוא אלפרד היצ’קוק.
ניתן להגיב למאמר הזה בתחתית העמוד, בצורה מכובדת ובהתאם למדיניות האתר.
