הצלחה ספורטיבית וצהלה לאומית
מערכת עיתון ברשת הבחינה היום בהמולה נרגשת, הכותרות מזמרות הלל והמדינה קצת גועשת.
נו, טוב, כנראה שזה באמת מאוד מרגש לדעת שהישראלים הראו לרוסים שלא תמיד קל להתמודד עם מיעוטים ים תיכוניים קטנים, מנוסים, מיומנים ונחושים.
פעם מכבי תל אביב ניצחה לראשונה את הקבוצה ממוסקבה, ואת שאגות השמחה כנראה שמעו גם בערב הסעודית הרחוקה. ככה זה כשמדינה זניחה מצליחה באופן מפתיע להביס יריבה גדולה וחזקה.
בכאלה מצבים כולם וכולן בדרך כלל נזכרות ונזכרים בסיפור דויד, גוליית וקלע הרועים מהתורה, במאבק עתיק ימים של מעטים מול רבים, ואולי גם במצבה של האומה שלכאורה פעם נבחרה, עוד לא ידעה למה ולאיזה מטרה, וכבר הסכימה. השאר זה כבר היסטוריה, וחלקה קצת עגומה.
ציטוט מלא עליצות:
היסטוריה בטוקיו: נבחרת הג’ודו של ישראל זכתה בארד הקבוצתי.
המשלחת הישראלית סיימה את השבוע הבינוני על המזרן עם מקום על הפודיום לאחר ניצחון 1:4 על הנבחרת הרוסית. כל חברי הנבחרת יקבלו מדליות. זוהי המדליה השנייה של ישראל באולימפיאדה וה-11 בכל הזמנים.
עד כאן ציטוט.
מה אפשר לומר? לא כל יום קורה כזה דבר, וההישג הקבוצתי באמת מרשים, מרגש ומפואר.
יתכן שאחרי שנעשה כאן שלום ונגשים את החזון לציון העולם כולו יריע על שנמנע אסון מלא יגון באיזה קרב אחרון, ואולי יתן לשחקנים מדליות יפות, כאלה שניתן לשים עם תאורה נכונה, יפה ומרשימה באיזה מוזיאון או פנתיאון.
קישור למאמר בידיעות.
ניתן להגיב למאמר הזה בתחתית העמוד, בצורה מכובדת ובהתאם למדיניות האתר
