הכל ברצונו, גם הענשת החוטאים למצוותו

ילדות וילדים שנולדו למורות או מורים בדרך כלל יודעים מניסיון בן שנים שלמחנכות ומחנכים יש נטייה מעצבנת לחזור על הדברים שנאמרים. בנוסף, גם יש להם שאיפה להעביר ביקורת חינוכית לצאצאים הפרטיים, וכל הזמן לוודא שהדברים ראויים ונכונים.

כנראה שכל זה מייצג הרגלים תרבותיים שמתפתחים בעקבות עבודה עם קבוצות של תלמידים שלא תמיד מתעניינים, מקשיבות, מתרכזים או מבינות בפעמים הראשונות שהמסרים מושמעים. ככה זה. יש עבודות שכוללות סיכונים מקצועיים, ובגלל זה מורות ומורים קצת סובלות וסובלים.

הנה ציטוט ממסר שכבר עלה, אבל מנסיון כבר די ברור שלומר את האמת פעם אחת לא ממש משנה את המציאות, שהיא בדרך כלל עסוקה או סתם אדישה:

מותם של ארבעים וחמישה חוגגים במקומות צפופים, דחוסים ודחוקים קשור ישירות למתן אישור להעלאת הרבה יותר מידי מאמינים להר לצרכים פוליטיים. כל מי שביקש, אישר ולא התנגד לאירוע המסוכן אחראי לתוצאות המישגים המזעזעים.

עד כאן ציטוט.

במילים אחרות, מי שהתעלם מסכנה ואישר לדחוק חוגגים לצרכים אנוכיים אשם באסונות הנוראים שגורמים כאלה מעשים בלתי אחראיים.

כמובן שאפשר להאשים את השוכן במרומים, שהרי ידוע שהוא לבדו אחראי לנולדים ולהולכים. מצד שני, מי שאירגן אירועים מסוכנים ולא שמר על ביטחון הצוהלים בעצם בגד בשבועתו לשמור על שלומם של התושבים.

מי יודע? אולי הרב חסדו השוכן במרומים שלח לנו חוטאים, פושעים שמתחזים ליהודים כשרים ואסירים משוחררים ששוב מסתבים בפלילים רק כדי להדגים לנו כמה נזקים גורמים חוטאים סידרתיים, ומה התוצאות של כאלה משגים פסולים ומזיקים.

קישור למאמר בידיעות. קישור למאמר בידיעות. קישור למאמר בשם- בריחה מאחריות זו מסורת יפה?

ניתן להגיב למאמר הזה בתחתית העמוד, בצורה מכובדת ובהתאם למדיניות האתר