האשמות לא פותרות בעיות

כנראה שהעולם המשועמם צופה במתרחש, מתרגש, מזדעזע ונדהם.

הישראלים הותקפו בצורה רצחנית וזוועתית, ותגובתם קשה, נחרצת והחלטית. ללא ספק, האומה העברית מספקת לכותרות ההיסטוריה סיפורים מעניינים בצורה תמידית.

מזכ”ל האו”ם גינה את קורבנות המתקפה, וטוען שאין להם מספיק חמלה כלפי האוכלוסיה שמשמשת כבסיס ומגן אנושי לכנופיית פשע.

בנוסף, האיש הצדיק לא מגנה את פשעי המלחמה שצולמו בזירה, הוא לא דורש את השבת החטופים והחטופות הבייתה, ואפילו לא דואג שתקויים החלטה חוקית שהתקבלה באו”ם לגבי הרחקת סכנה בצפון המדינה.

בצד השני של הזירה ניצב עבריין סידרתי שבמשמרת שלו אירע אסון נורא, ושני השחקנים משמיצים זה את זה כאילו שבצורה זו תיפתר הבעייה.

כאמור, העולם מביט במתרחש על הבמה וכנראה לא יודע אם צריך להזיל דימעה, לצחוק מהבדיחה העגומה או להשמיע אנחה כבדה.

ציטוט:

משפחות החטופים הזמינו את מזכ”ל האו”ם לישראל, שהשיב: “נתניהו לא עונה לי לטלפונים”

עד כאן ציטוט.

אפשר לחשוב שאם רק היה קשר בין האישים הדברניים שמשמיעים למיקרופונים סיפורים מעניינים החטופות והחטופים כבר היו עם המשפחות בבתים.

במציאות, פוליטיקאים כזבניים בעיקר מקשקשים ומכבירים מילים לצרכים אנוכיים, פוליטיים או תדמיתיים, והאזרחיות והאזרחים מאוד סובלים.

בעברית קלה, נראה שלא האו”ם וגם לא ראש כנופיית הפשע שמסובך עד צוואר בכיתבי אשמה יפתרו את הבעייה. למעשה, התנהלותם הם מהווה חלק מרכזי מימנה.

מי יודע? אולי הישועה תגיע מהשכינה, אבל כדי לחשוב כך צריך קצת אמונה. יתכן שהצבא יביא הכרעה, שהערכאה העליונה תבצע את מלאכתה, או שתבוא הצבעה במליאה ותוחלף ההנהגה שכשלה, פשעה והזיקה. אסור לאבד תיקווה, במיוחד כשהמצב רע.