בתי קברות, מסעות וזיכרונות
חשוב לזכור את ההולכות וההולכים, את קיומם וקיומן, את דרכם ודרכן, ואת החותם שהותירו בעולם.
מצד שני, יתכן שזה לא ממש ראוי לדרוך על קיברם וקיברן של ההולכים וההולכות לעולמם ועולמן, או לצעוד בגאווה מלאת עוגמה עם דגל כחול לבן על אפרם ואפרן של הקורבנות שעלו בעשן.
יש שנוסעים למרחקים גדולים כדי להפגין כבוד להולכות ולהולכים. אחרים טסים להשתטח על כל מיני דברים שנחשבים קדושים. המנהגים הללו בעצם די דומים, ומיועדים כנראה לשמח את הקיימים והנותרים שאינם מלאכיות ומלאכים.
כידוע ליודעות וליודעים, אסור לנו לסגוד לתמונות ופסלים, שבעיקרון דומים לפוסטרים של קדושים מזוקנים, קופסאות עץ שתלויות על משקופים, קמעות בקופסאות קטנות, מיים קדושים בבקבוקונים, תילי אבנים, שרידי מבנים עתיקים או תליונים מוזהבים ומבורכים.
האל הוא רוח ולא חומר. השכינה לא גרה בסדק בין אבנים ישנות על איזה גיבעה. הבורא נמצא בכל מקום ובכל זמן, ואין לו דירה קבועה. במילים אחרות, אין צורך ללכת רחוק כדי לחוש בנוכחותו של הרב חסדו או במלאכים והמלאכיות שלצידו.
אמא שלי פעם חזרה מאושוויץ ממוספרת, מפוחמת, גלמודה, מזועזעת ויתומה. מאז, היא לא רוצה לשוב למקום הנורא אבל לא בגלל חשש להביט בעברה אלא משום שאינה רוצה לדרוך בטעות על אפרו של אביה.
לזיכרונה, הארובות שם פלטו עשן שחור יומם ולילה, והאפר נשר ללא הרף, כמו שלג אפור עם ריח נורא. לדעתה, איזור גדול סביב מחנה ההשמדה מכוסה באפרם ואפרן של בני עמה ומשפחתה, והיא לא רוצה לדרוך שם על האדמה.
מה אפשר לומר? אני מבין לליבה של אמא וכמותה סבור שאסור לצעוד על האדמה בגיא ההריגה, שכן היא קדושה.
כמובן שאסור לשכוח את הלקח הכי נורא שסיפקה ההיסטוריה להצדקת עיקרה של תורה, אבל לא חייבים לעשות זאת דווקא בשרידי איזה מחנה תיירותי בפולניה.
קישור למאמר בהארץ. קישור למאמר בשם- המלחמה בשנאה.
ניתן להגיב למאמר הזה בתחתית העמוד, בצורה מכובדת ובהתאם למדיניות האתר.
One thought on “בתי קברות, מסעות וזיכרונות”