בכי הוא דבר אנושי
כשחוזרים מביקור עגום של ניחום קרובים אבלים לפעמים נזכרים בחוויות אישיות דומות שאותן לעולם לא שוכחים.
כולנו בני אנוש, ילדות וילדים של אדם אבינו וחווה אימנו, ומסיבה זו קיומנו האנושי בעולם הזה הוא די זמני יחסית לגילו המופלג של היקום הקשיש שכבר חגג ארבע עשרה מיליארד שנים, וזה אומר שהוא שהתחיל פעם בפחות מרגע, בהבזק וקול רעם, שכנראה התרחש ברצונו של אלוהים שכן גם לפיזיקאים יהודים מאוד נבונים לא ממש קיימים הסברים יותר טובים לסיבת הדברים.
יבוא יום או לילה ונלך לישון, ויותר לא נקום. הרבה אנשים חוששים מהבילתי נודע, אבל לא בטוח שצריך לפחד מכלום.
למעשה, כנראה שכלל נדע שהיינו, וזה אומר שלא נתגעגע, נצטער, נסבול או ניזכר בערגה במה שהיה וכבר לא קיים יותר.
יודעי דבר מספרים שהצדיקות והצדיקים זוכות וזוכים להיות שליחות מעופפות ומשרתים מכונפים, ושלעבוד בעבור הרב חסדו אשר במרומים זה מאוד נעים.
לעומת זאת, חסרי הבינה החילוניות והחילונים שמשוכנעות ומשוכנעים שהם לא יודעות או יודעים מה קורה אחרי שאנו דוממים לא חוששות וחוששים להודות ברבים שהסיפורים נשמעים מאוד נחמדים, אבל נראה שאין להם ביסוסים מחקריים אמינים או תקפים פרט לניחושים עתיקים.
ללא קשר לשאלה מה קורה לנו אחרי שאנו כבר לא קיימים, מה שעצוב, מצער וכואב זה הגעגוע שנותר בנו כצלקת בלב, שאולי מגלידה עם השנים אבל תמיד מזכירה את המכות שמספקים לנו החיים המעניינים, במיוחד בתאריכים מסויימים.
יש שירים שמבטאים עצב או געגועים נוגים, אבל גם הם לא באמת מרפאים את הפצעים. אנו שולחים תנחומים ומחבקים, אך ההולכות וההולכים לא שבות ושבים.
ככה זה בחיים. כנראה שרק אחרי שהם מסתיימים אנחנו כבר לא סובלות וסובלים. כולנו עצובות ועצובים לעיתים, אבל יש לנו יכולת להתגבר ואפילו לצחוק או לשמוח לפעמים, במיוחד כשהצאצאים יוצרים חיים חדשים.
קישור לשיר בשם- כשהלב בוכה.
ניתן להגיב למאמר הזה בתחתית העמוד, בצורה מכובדת ובהתאם למדיניות האתר.
