אפשר לשרוד וללמוד
יודעי דבר מספרים שהכל ברצונה של השכינה, ושחשוב לקבל את מעשיה באהבה גם כשסובלים מאוד ולא מבינים את הסיבה.
מה אפשר לומר? זו גישה מעולה, שכן בצורה זו אפשר לחשוב שכל מה שבא הוא לטובה, אפילו אם זה במקרה איום, מזעזע או סתם נורא. למעשה, פעם איוב תהה למה מגיע לו עונש אם הוא צדיק שלא חטא והוסבר לו שאין שום סיכוי שיבין את התשובה לשאלה החצופה שכן הוא רק בן תמותה מוגבל וחסר בינה.
למרבה הצער, כנראה שאבותינו לא חטאו כהלכה בגן ורק נתנו ביס קטן בפרי שזלילתו נאסרה. מסיבה זו, איננו יודעים הכל, וזו קצת בעייה שלפעמים מובילה לשגיאה, שלא לדבר על לידות קשות וחובת עבודה חקלאית מתישה כדי לגדל חיטה במקום לסחוט תקציבים מהמדינה בישיבה נוחה.
התורה ממליצה להימנע מפגיעה, וזו גישה נבונה, מוסרית ונכונה. מי שלא מבין את הנקודה חוטא לרב חסדו השוכן ברקיע, וגם מעצבן את המהלכים והמהלכות על פני האדמה. למעשה, החברה התרבותית אוסרת על התנהגות חסרת התחשבות, מזיקה או אלימה.
שנאה היא עיקר הבעייה שמפריעה לאנושות כבר מזה תקופה, ואולי מסיבה זו עיקרה של תורה הוא התחשבות, כבוד, בקשת שלום וחמלה.
מידי פעם ההיסטוריה חוזרת על עצמה וזה כנראה קורה בגלל שלא כולן וכולם בכיתה מקשיבות ומקשיבים להרצאה. סתם בגלל איזה הפרעה.אישיותית או ילדות קשה. מלחמה היא דוגמה טובה לבעייה שלמרבה הצער עדיין לא נפתרה בהידברות סובלנית וישירה.
דיברי הימים מספרים למעוניינות ולמעוניינים בדברים עתיקים וישנים שכבר מזמן אינם עכשוויים שכל כמה זמן אנשים לא זוכרים את המיצוות מימרומים, משתגעים, מתפרעים, מזיקים ופוגעים. בשוך הקרבות המרים והאירועים המזעזעים, העגומים והמזוויעים כולם מתחרטים, ונשבעים לא ללחום יותר, לעולמים.
בתורה מסופר שזה קורה בערך כל ארבעים שנה. האומה שנבחרה ושומרת בקפידה על תורתה מזה אלפי שנה זוכרת את החורבנות, האסונות, המריבות והתוצאות, אבל משיח עוד לא בא. למעשה, מידי פעם קם איזה רודן רצחני שמתעלם באופן פומבי מההוראות ובמקום התחשבות, הבנה וחמלה באה לעולם מריבה שכולם מאוד סובלים מימנה.
זה נחמד שההיסטוריה סובבת במעגלים, שכן בצורה זו יש אפשרות ללמוד לקחים שאותם לא שוכחים. הנה למשל, יהודיה צעירה שאמתה מוספרה לקראת המתתה ושריפת גופתה בתאריך שנקבע זכתה איכשהו לצאת מהתופת ולהקים בארץ משפחה. מה אפשר לומר? המאמינים בטח יחשבו שזה נס מופלא והחילונים יתפלאו על המקריות התמוהה.
מי שפעם הייתה אסירה שלודה, תשושה ורעבה שממתינה למותה והפיכתה לאפר שיוצא מארובה נסעה השבוע לגרמניה, והיא זוכה שם לטיפול של נסיכה. למעשה, אירוע חגיגי שלם מתקיים רק בעבורה וסיפורה, ואמא מרגישה קצת מוזר לקבל יחס של מלכה מהנכדים והנכדות של אלה שזממו וניסו להשמידה.
השפה בגרמניה זהה לזו שהייתה שגורה בזמן המלחמה האיומה, אבל הטון שלה לגמרי השתנה. היום אין שנאה אלא חרטה, צער נורא והבנה. סביר שבזמן שאמי הנערה ציפתה למותה בחרדה גדולה היא לא תיארה לעצמה שיבוא יום ויערך טקס רשמי ומכובד בגרמניה, רק לכבודה.
כאמור, ההיסטוריה קצת משונה והיא סובבת וחוזרת על עצמה. זה כמו גלגל מזל, פעם למטה ופעם למעלה. יודעי דבר מספרים שצריך לקבל את מעשי השכינה באהבה, אפילו שלא תמיד יש תשובה מלאה לשאלה- למה? או אם בכלל יש כוונה ומטרה למסע.
אולי הלקח מהסיפור על סגירת מעגל הוא שאסור שנשכח, ושאדם לאדם אינו זאב אלא אח. מה שהכי חשוב זה לוודא שלא נשגה ושוב נסטה מהמצווה. עיקרה של תורה אינו שנאה, ויש ללחום בה בהתמדה, בעזרת חינוך, ענישה, והרבה בסבלנות נחושה.
מי יודע? אולי אם נתאמץ מספיק תבוא הצלחה ונראה את משיח מגיע בדהרה קלה כשהוא רכוב על בהמת משא לבנה שאינה כשרה?
קישור למאמר בשם- יש במושב שתי נסיכות עם כוכב זהב.
ניתן להגיב למאמר הזה בתחתית העמוד, בצורה מכובדת ובהתאם למדיניות האתר
