אדם אבינו, חווה אימנו ודרכנו אנו
כל המבוגרות המנוסות והמבוגרים הנבונים הן והם ילדות וילדים שקצת הזקינו עם חלוף השנים.
אנחנו זוכרות וזוכרים עלבונות ישנים, לא שוכחות ושוכחים ניצחונות מפוארים וגם נושאים בליבנו רגעים מביכים, כואבים או נוראיים.
למעשה, כל מה שנאמר וקרה לנו במהלך מסע חיינו נרשם, ומשפיע עלינו.
כנראה שאנו קצת רגישים מטיבענו. סך הכל, ילדות וילדים לא מפחדות או חוששים לבכות בזמנים קשים, שהרי כך אנו מביעים את מה שמורגש בפנים. למעשה, יתכן שבגלל זה התינוקות החמודות צורחות וזועקות כשלא מגיעים בקבוקים מרווים, והעוללים צווחים ומייללים כשהם רעבים, מבועתים או גלמודים.
לעומת גן העדן הילדותי, בכי ונהי אינו דבר תרבותי שמקובל לעשות בציבורי, שכן זה קצת אישי. מסיבה זו, מספרים לנו מאז היסודי שגיבורים כובשים יצרים, ומתאפקים.
מומחים בבריאות נפש יודעים שאם אנו לא מביעים את הרגשות הפנימיים לעיתים מצטבר לחץ מבפנים, דברים תוססים, גולשים או שהם סתם מעלים אדים. מצד שני, ביטוי ישיר של רגשות מאוד מפחיד ומטריד את הצופות והצופים. אז מה עושים?
אפשר לומר-אני מרגישה או מרגישה, בלי להטיל אשמה על הכורסה הירוקה או הצהובה, אבל ממש כאדם אבינו וחווה אימנו רוב הציבור דווקא נהנה למצוא מישהו אחר שיקח אחריות על התחושה.
כשמאשימים וכועסים לא תמיד מקבלים הבנה, ולכן אולי כדאי להימנע מהלבנת פנים בפרהסיה. כמובן שמותר לספר מה חושבים, מרגישים, צריכים או רוצים, אבל אין באמת צורך להאשים אחרות ואחרים בדברים שהם בעצם די אישיים.
כזכור להוגים יומם וליל בתורת עמנו, אדם אבינו פעם ניסה להאשים בחטאו שלו את חווה אימנו, ולהגנתה היא מייד השמיצה את הנחש, וטענה שהוא האנטישמי הסמולני שקילקל את גורלנו.
יתכן שהלקח הוא שלא כדאי לנסות להאשים ולהשליך אחריות על אחרות ואחרים. באותה צורה, כנראה שלא ממש יעזור לנאשם בפלילים לספר לשופטות ולשופטים שהחיים לצד רעייה עצבנית, עבריינית, חסרת שליטה, וכזו שגם סובלת מהתקפים וליקויים, אינם קלים או פשוטים.
כל המעורבים מסיפור הגירוש מגן עדן מוכרים, ואף אחד או אחת לא חמק או חמקה מעונשים.
קישור למאמר בשם- חיים בין הרצוי למצוי. קישור למאמר בשם- למה? ככה. קישור למאמר בשם- האמונה החילונית והמצווה המרכזית.
ניתן להגיב למאמר הזה בתחתית העמוד, בצורה מכובדת ובהתאם למדיניות האתר.
