יש במושב שתי נסיכות עם כוכב זהב

אחרי הכיבוש הנאצי היהודים בפראג נדרשו לענוד טלאי צהוב על דש הבגד כדי לסמנם כתתי אדם שיש לבזותם ולהשפילם.

בילדותה אמא לא ממש ידעה שהיא יהודיה. סבא שלה היה סנאטור סוציאל דמוקרט בפרלמנט הצ’כי ואביה דוקטור שוויוני למשפטים שבחר לעבוד בביטוח לאומי וללחום בעבור זכויות פועלים מקופחים שנפגעו בעבודה. בבית לא נחגגו חגים, וזה כנראה משום שהגישה שם הייתה שכל האנשים שווים, ובעיקר חשובים מעשים טובים ואנושיים. במילים אחרות, דומה שהם היו עירוניים חילונים וסוציאליסטים עם רעיונות נכונים אבל לא אנשים דתיים.

השפה המקומית בצ’כיה הייתה כמובן צ’כית, אבל עקב הכיבוש הארוך של האימפריה האוסטרו-הונגרית רוב היהודים בעלי השכלה שם גם דיברו גרמנית, כנראה מסיבה תרבותית. למעשה, אמא הלכה לבית ספר בפראג שבו דיברו גרמנית. כבת יחידה להוריה המשכילים ונכדה לשופט מצד אחד ולסנאטור מצד שני הייתה תלמידה שקדנית, רצינית ואחראית שאפילו הכינה שיעורים באופן יסודי.

בכיתה החמישית, זמן קצר לאחר שפראג נכבשה ללא אף יריה בעקבות מעשה בגידה בהסכם הגנה שהתגלה כשגיאה יקרה המעוררת חלחלה ואימה, הגרמנים החלו לסמן, לרדוף, להגביל, להשפיל, להתעלל, לשדוד ולהזיק ליהודים.

בוקר אחד הגיעו לכיתתה של אימי הילדה מנהל בית הספר ועימו שני קצינים נאצים במדים. שמה נקרא, והיא התבקשה לאסוף מייד את המחברות והספרים ולהסתלק מבית הספר לעולמים.

אמא הייתה המומה, מושפלת, מבויישת ומאוד מפוחדת. כמובן שהיא צייתה לפקודה בעודה נרעדת אבל היא לא הבינה מה רע עשתה שגורשה בפיתאומיות מבית סיפרה, מחברותיה ומהמורה. בעיקר היא מאוד דאגה מה יגידו ההורים כשתגיע הבייתה.

אמא ואבא שלה היו באמת מאוד מוטרדים מהאירועים, ובפעם הראשונה בחייה אמא הבינה בזמן ארוחת הערב עם המשפחה שהיא נולדה עם פגם נורא עליו אפילו לא ידעה עד לאותה נקודה- היא יהודייה.

סבא וסבתא שלי הסבירו לאימי הילדה, שהייתה מגורשת טרייה ועצובה מבית הספר היסודי, שזה לא קל להיות יהודי, ולכן יתכן שמעכשיו היא תלך למוסד חינוכי צ’כי. אמא קצת נרגעה אחרי מה שהוסבר לה, אבל לא ממש שמחה להבין שמעכשיו יתייחסו אליה כאילו היא שונה, פגומה או רעה, וכנראה בצורה פחות נעימה.

הילדים בבית הספר החדש כבר היו נתונים להשפעה המזיקה של הסתה לגזענות, לאומנות ושנאה, וילדה חדשה שגם הייתה יהודייה לא ממש זכתה ליחס שלו היא קיוותה ואליו הורגלה. יום אחד בחזרה הבייתה בעודה צועדת ברחוב עם אביה היא לפתע הרגישה משהו חם ורטוב זורם על רגלה.

מסתבר שילד חוצפן, מופרע, רשע וגזען לא התבייש והטיל את מימיו עליה, בפרהסיה, כשהוא צועק- יהודיה. אמא נדהמה, התחלחלה וקפאה. היא הביטה באביה בציפייה לישועה. סבא שלי הביט ימינה ושמאלה, קלט שמתחילה להתקבץ סביבם חבורה, אחז בידה של הילדה ובחר ללכת הבייתה בדממה. אמא הייתה מזועזעת והמומה, וכנראה הבינה שבאמת לא ממש טוב להיות יהודיה.

ביום הראשון בו הייתה חובה על על היהודים לענוד טלאי צהוב עם סמל של מגן דויד אמי הלכה לבית ספר עם חברתה הכי טובה, רעיה. בזמנו עדיין היה מותר ליהודים להשתמש בתחבורה ציבורית ושתי הילדות המבויישות, המבוהלות והחרדות ישבו על הספסל החשמלית בשקט מוטרד, הביטו בדאגה לצדדים וחשו פחד.

צ’כי מבוגר ולבן שיער ישב מול שתי הילדות שהיו מאוד מוטרדות מהטלאי הצהוב החדש שהן ענדו על הדש, שכן כולם וכולן יכלו לראות שהן יהודיות מסומנות ומובדלות. האיש כנראה הבחין בחרדתן של הבנות ובהיותן מאוד מבוהלות.

לאחר כמה רגעים הוא חייך, התכופף קדימה לעברן ואמר בקול רגוע ועמוק: יש לי מזל. היום יושבות לפני שתי נסיכות יפות עם כוכב זהב וזה ממש יפה לראות. אמא וחברתה חשו תדהמה והקלה מעורבת בהכרת תודה רבה.

למרבה הצער הרגע האנושי הקצר הזה עבר, ומה שקרה ליהדות אירופה בסופו של דבר היה רע, נורא, אכזר ומר. למעשה, עד היום יש הסובלות וסובלים מסיוטי העבר, אפילו שהוא מזמן נגמר.

כנראה שהמסקנה מהעלילה הלאומית העצובה ששמה שואה היא שיותר חשוב להיות אנושיים מאשר לשנוא אחרות ואחרים או לגרום נזקים נוראיים שעליהם מתחרטים הרבה מאוד שנים.

אתמול אמא הופיעה בטלוויזיה וסיפרה חלק מסיפורה. היום היא כבר טסה לפראג, כנראה כדי קצת להרגע ולחוש קרובה לזיכרונות ילדותה לפני שזו נעלמה, השתנתה וחרבה.

קישור לחדשות 11, הקטע מתחיל בדקה השלושים ואחת ושלושים ושתיים שניות. קישור למאמר בשם- התשובה לשינאה היא אחווה. קישור למאמר בשם- יהודים מצילים יהודים. קישור למאמר בשם- מי שהציל ילדים מהכבשנים העניק לי חיים. קישור לאתר ההנצחה של פרדי הירש. קישור לשיר בעבור הסרט אודות יהודים מצילי יהודים בשואה.

ניתן להגיב למאמר הזה בתחתית העמוד, בצורה מכובדת ובהתאם למדיניות האתר