הדור השני הוא שולי, אך הסיפור לאומי
לכבוד חג יום השואה שחל ביום רביעי הבא הגיע לאמא הבייתה צוות נחמד, צילם וגם חקר אותה אודות קורותיה.
העולם הוא קטן, ובסוף האירוע הסתבר שהדוד של הצלם היה פעם מפקדי הנערץ בצבא לאיזה תקופה לא קלה, שבעזרת השם הסתיימה בקושי אך בהצלחה,
כמובן, זה קרה לאחר מיון קשה שהצריך הדגמת גבורה, מאמץ מפרך, הרבה זיעה, אתגרי למידה, שפע השקעה נחושה ומתישה, והמון יגיעה רבה שדרגה זוטרה וגאה בצידה. האמת היא שהצוערים הנרגשים גם זוכים לאחר כל המאמצים לקבל אחריות כבדה לחיי מחלקה שלמה, ולכמה כלי מלחמה כבדים וקטלניים, שכאשר הם נוסעים רועדת האדמה וזזים הביניינים, וכשהם מאויימים תוך כמה רגעים מושמדת מטרה ממרחק של קילומטרים, וזה נחמד ללוחמים לחוש כמו גיבורים, במיוחד אם רק מתאמנים.
השיח אודות דודו של הצלם דן בתקופה נושנה בה בצעירותי הרעננה פעם רציתי להיות קצין שיריון כדי להגן על מדינה דמוקרטית קטנה המוקפת סכנה ששמה ציון. הדוד היה מפקד הפלוגה ושימש דוגמה אישית מרשימה לכל החבורה.
בתקופת ההכשרה עוד לא ידעתי שפעם אסע על טנק בחורבותיה של איזה עיר בירה, וטרם ראיתי והרחתי באופן מעשי את תוצאותיה ההרסניות, המזוויעות, הנוראות, המזעזעות והעצובות של מלחמה.
מאז שזה לצערי הרב קרה, בגלל פקודה מפוקפקת שנחתה מגבוה בעודי מחוייב לציית לכל הוראה כלובש מדים ובשירות המדינה, אני עושה כמיטב יכולתי הדלה להמליץ מעל כל במה על הידברות סובלנית כדי לעשות הכל ולהימנע בכל מחיר ממדון וזדון שרק מוביל לאסון ויגון.
בעזרת מילים אפשר להגיע לסיכומים ללא ניפגעים. לעומת זאת ההיסטוריה המשעממת מספרת ששיטות אחרות גורמות לייסורים כאבים לכל הצדדים, שעליהם אחר כך תמיד מתחרטים וגם מבקרים מצבות למשך הרבה שנים כדי להפיק לקחים לקראת הסבבים הבאים.
אישית, לי יש יום יום חג שכולל את זכרון השואה העצובה ונוראותיה. לאומה המקופחת יש רק פעם בשנה.
ברוך השם בורא העולמות שברצונו כבר היו ליהודים הנבחרים מכל העמים שלל אסונות לאומיים והרבה מידי מלחמות אחרות, וכן גם מפלות כואבות או הרסניות. כולנו זוכרים וזוכרות את העלילות המרגשות, אבל משום מה ועל אף שלל הלקחים העתיקים והזיכרונות מכל האסונות זה משום מה עדיין ממשיך לקרות, והתוצאות הן תמיד עגומות, מצערות ונוראות.
יודעי דבר מספרים שההיסטוריה האנושית המשעממת סובבת במעגלים, אולי זה המצב בגלל פגמים מולדים וחוסר כבוד מספיק לחוקים הקדושים בגלל עודף דחפים אצל אלה המתקשים להיות גיבורים מאופקים. מצד שני, זה רק מה שהטרחנים שכל הזמן חוזרים על עצמם תמיד אומרים, כנראה משום לדעתם הם צודקים, ולטענתם גם קיימים נתונים אמינים מהכתובים, צילומים והמון מחקרים מבוססים.
ערוץ 11 ישדר בערב יום רביעי הבא את התוצאה של ההקלטה שנעשתה עם אמא שהיא בעצם עדיין יצירה עלומה, והתוכנית תהייה גלוייה לאומה אם במקרה אינה עסוקה. כמובן שמחמת הקירבה המשפחתית שקיימת אצלי מזה תקופה, קיימת בי תיקווה וציפייה שהכל יהייה כשורה.
מה אפשר לומר? לעומתי הנרגש זו כנראה הייתה חוויה יחסית שגרתית בעבור הורתי הצנועה והמאופקת. סך הכל, מאז שפורסם בעולם ספר שמתאר כמה חודשים מעניינים במיוחד, שהתרחשו בזמן ילדותה הנוראה, שחלקה אירע ליד הכיבשנים עם הארובה שמימנה גם אבא שלה עלה כמלאך לשכינה כעשן השמיימה, היא הרבה יותר ידועה. הכל כמובן באשמת הספר אודותיה, שהפך בעולם לרב מכר וכבר פורסם גם כאן.
ההכרה העולמית המפתיעה ושפע הראיונות בתחנות טלוויזיה אירופיות שונות היו בעבור אמא חוויה חדשה, מעוררת טירדה קלה, וכזו שגם קצת הציקה לשלוותה הרגועה, שהרי לפי חינוכה אסור לנהוג בגאווה, ברהבתנות או חלילה לדבר על עצמה.
כשהטיסו, טיפלו בדאגה והסיעו אותה בזהירות רבה כאילו הייתה איזה מלכה, הצמידו לה מלווה ודאגו לכל צרכיה בקפידה בכל רגע הורתי הצנועה הייתה קצת המומה, אבל כנראה שהיא די נהנתה, שכן סך הכל זו הרפתקה מעניינת לעת זיקנה למי שבנערותה הייתה אסירה שלודה שנידונה למיתה בחניקה.
למרבה השמחה, אחרי כמה תחנונים מנומסים והסברים סבלניים לבחורה הנבונה, שמזמן כבר סיימה למנות תישעים שנה לקיומה והיא גם ציירת מעולה, אמא הבינה שקצת קשה להיות ענווה וחסוייה אם כל העולם קורא את סיפור העלילה שלה, והיא גם מוצגת שם בשמה. היא אפילו התראיינה וצולמה מרצונה מתוך תחושת חובה להיסטוריה, והתוצאות הוצגו לפרהסיה העסוקה.
חוץ מזה, את הציורים שלה כבר מזמן אמא ניאותה להציג לפרהסיה, ולכן אפילו שגם זה לקח קצת זמן של שיכנוע, בעזרת הטענה שכמה תערוכות בינלאומיות כבר הציגו את עבודותיה אין באמת סיבה לחוש צניעות או בושה ולמנוע חשיפה כאילו זו עבירה. לפיכך, היא גם נתנה את הסכמתה להציג את ציוריה ברשת במידה והרווחים ממכירת ההעתקים, אם יבואו קונות וקונים, יתרמו למוזיאון שואה והדבר יסייע להנצחת קרובות וקרובים שעלו למרומים אבל עדיין חסרות וחסרים לנותרות ולנותרים.
מאז שאמא ניאותה לשמש פה אמיץ בעבור כל מי שאיבדה בצעירותה המורה הקפדנית לשעבר גם פחות נוזפת בי בחומרה מלאת אכזבה כשאני מעז לספר ברבים, בחשש מה, שיש לי אמא, ושלדעתי הסובייקטיבית היא די מופלאה.
סביר שביום השואה שוב אצפה בה מספרת חלקים מסיפורה למצלמה, ויתכן ששוב אחוש גאווה, פליאה מלאת תמיהה והרבה הכרת תודה על שבזכות גבורתה המדהימה זכיתי להיות בנה. אומנם, כל חיי שמעתי תיאורים עגומים, סיפורים קשים וזיכרונות מזעזעים, אבל לאחרונה סיפור המשפחה הקטנה שכבר הצטמקה משום מה גם מעניין אחרות ואחרים.
אינני יודע מדוע נבחרתי להיוולד פעם כצבר ישראלי צרחן, ערום, מקומט ומבועת לשני יתומים שורדים וממוספרים שבזמנו כנראה חשו די עליזים ושמחים להיות הורים, אבל יודעי דבר מספרים שהכל בעולם לכאורה נעשה ברצונו של השוכן במרומים.
אומנם המספרים על זרועם הראו שגורלם של ההורים שלי פעם נחרץ למוות וודאי ולכן קועקע על אמתם מועד גזר דינם, אבל אז קרה נס, הרוצחים קצת שינו את דעתם ובחרו בכמה עובדות ועובדי כפייה ללכת ימינה במקום לשלחם למותם, כמו שקרה במקום הארור לרוב בני משפחתם ועמם.
בזכות שיבוש קל בתוכניות הצוררים שהצטרכו לפתע עבדים והשינוי בגורלם הצפוי של שני יתומים הנידונים שאיכשהו נותרו בחיים זכיתי להתקיים, ואפילו לתאר את הדברים שעד היום ניראים לי כמו ניסים משונים ותמוהים שאינם לגמרי מובנים.
יש סיבה מיוחדת לאירועים המשפחתים העגומים או שרק צריך לקבל באהבה את רצונו של השוכן במרומים? לא להתעסק עם חיפוש אחר הסברים או להעלות הספדים מרירים שחלילה גם תוהים למה בעצם לא הגיעה ישועה לכל החללים בזמן כשכל מצוותיו הקדושות הופרו, וילדיו שיוועו, בכו וזעקו לרחמים?
למה הוד כבודו הרב חסדו בעצם לא רצה שיהיו לי סבתות וסבים? טוב שילדים לא מתגעגעים למי שהם לא מכירים. חוץ מזה, כשאיוב ביקש הסברים הוסבר לו בסבלנות שאנשים לא מבינים.
למיטב זיכרוני את הילדות והילדים שנולדות ונולדים לא שואלים לפני השילוח לעולם של הגדולים מה הן מעדיפות או מעדיפים. ברצונו של הבורא אנו פשוט באות ובאים.
נו, טוב. אין הרבה מה לעשות, אז עושות ועושים מה שיכולים בזמן שהדברים כל הזמן משתנים, ואלה שאינם ידועים או מובנים תמיד מעוררים בנו חששות קיומיים, השערות מודאגות ופחדים שאינם מבוססים אלא על הרגשות הקודמים. בזמן שבמציאות בעצם כלל איננו יודעות ויודעים אם יבואו דברים משמחים או חלילה עליזים או מפחידים.
סך הכל, בחושך מוחלט לא ממש רואים טוב, אז באופן טיבעי כולנו מפחדים ומוטרדים מחמת היעדר נתונים ושלל דימיונות אישיים חרדתיים.
אם ירצה השם ופעם יהיו לצאצאי הצעירים צאצאים, יתכן שיבוא יום ותבוא אצלם ואצלן הבנה מצילומים ישנים, כאלה שבעבר פעם שודרו בזמן ערבים חגיגיים שמנציחים סיפורים לאומיים ואישיים עתיקים. טוב שידעו שרק בזכות תעוזתה ונחישותה של סבתא דיטה האמיצה והמופלאה כולם וכולן בעצם קיימות וקיימים.
כנראה שזה עניין של גנים ואולי גם רצון השוכן במרומים, זה שבמקרה גרם לדר’ מנגלה לבחור בסבתא דיטה בעודה נערה צעירה בזמן הסלקציה הנוראה לחיים של עבדות קשה תחת הפצצה מתמידה במקום לגשת ולהיחנק בעודה עירומה עם שאר הקבוצה השלודה, ולהפוך לעשן כאביה.
יתכן שהאל הטוב העדיף להזמין אליו אחרות ואחרים והנערה האמיצה שהפכה לאימי ולסבתא פעילה שמציירת פרחים נבחרה לקבוצה הנכונה, ולמרבה הפלא נותרה בחיים. לנו אין שום הבנה בדברים.
כמובן שבני ובנות הדור השני לא הכי חשובים בסיפור הלאומי, אבל המסר מהשואה הוא היסטורי, לאומי ואוניברסלי. סך הכל, עוד לא היה כזה דבר רצחני, נוראי וזוועתי במשך כל הסיפור האנושי, ולכן כל כך חשוב, הכרחי וחיוני ללחום בשנאה ולהיות מוסרי. למעשה, זה עניין קיומי ולא רק תרבותי.
אולי ציטוט מתהילים מסכם את הדברים והלקחים העיקריים מהזיכרונות הקשים והסיוטים, שעד היום הם מטרידים ומאוד חשובים לדורות הבאים:
סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.
הכלל הפשוט הזה יספיק כדי למנוע עוד אירוע מאוד מזיק.
קישור לפתיח באנגלית לספרנית מאושוויץ. קישור לספר- הספרנית מאושוויץ. קישור לאתר של דיטה. קישור לפסוק מתהילים ל”ד.
ניתן להגיב למאמר הזה בתחתית העמוד, בצורה מכובדת ובהתאם למדיניות האתר.
