דמוקרטיה, דיקטטורה וגאווה
הדמוקרטיה הגרמנית שקמה לאחר מלחמת העולם השנייה בזכות תוכנית מרשל האמריקאית היא דוגמא ומופת לאירופה כולה.
התקומה מהתקופה בה שלטה בגרמניה כנופיה דיקטטורית, גזענית, אכזרית, רודנית, אלימה ורצחנית הייתה מופלאה.
היום גרמניה בהחלט יכולה להיות גאה בהשגיה, בדרכה, התנהלותה והצלחתה.
למרבה הצער, השכינה פעם בחרה בנאצים להדגים לעולם כולו מה קורה לבני אדם כאשר מופרים הצוויים הכי בסיסיים, ואין כבוד לחיים של אחרים מטעמים אנוכיים, שתלטניים וחמדניים.
הלקח הנורא של השואה יזכר כל עוד בני אדם תרבותיים רושמים את ההיסטורה, שכן כזה פשע נורא עוד לא היה.
צודק התומך בגזענים קיצונים כשהוא אומר שהגרמנים הצעירים יכולים לחוש גאים, שכן מאז שהובסו הנאצים הרצחניים רובם מתנהגים בחמלה, שוויון, אנושיות, תרבותיות והתחשבות באחרים.
לא בטוח שההיסטוריה תשכח את הלקחים הכואבים מתקופת הנאצים לעוד הרבה מאוד שנים, גם אם יש פוליטיקאים שמעוניינים לעבור לדברים אחרים לצרכים כלכליים או תדמיתיים.
ציטוט:
אילון מאסק בכנס הימין הקיצוני בגרמניה: “אפשר לחזור להתגאות במורשת הגרמנית”
עד כאן ציטוט.
כאמור, בהחלט אפשר להתגאות בהשגי הדמוקרטיה הגרמנית, אבל קצת קשה לחוש גאווה לגבי תקופה אפלה שהסיטה בני תרבות לעבודה זרה בעזרת שנאה.
אולי כדאי שתובהר הנקודה, שכן לתמוך בהכחשת השואה זה דבר שחלילה יעורר מהומה קלה, שהרי לרוב האנשים המשכילים כן יש ידע, ולחלקם גם גדמים בעץ המשפחה שנוצרו בגלל שנאה ורשע.
אולי היה ראוי לומר: אפשר לחזור להתגאות בדמוקרטה שקמה? בתרבות היפה, באומנות ובשירה? לא בטוח שאפשר לחוש גאווה לגבי כל מה שקרה. מעניין אם תפורסם הבהרה.
קישור למאמר בוואלה.
ניתן להגיב למאמר הזה בתחתית העמוד, בצורה מכובדת ובהתאם למדיניות האתר.
