לחלות או לא לחלות?
נראה שמאות אלפי ישראליות וישראלים לא חוששות או חוששים למות מחנק אחרי שהריאות מתמלאות נוזלים, שזה לא ממש נעים. מה אפשר לומר על הדבר, שהוא קצת מוזר? אולי המהמרות אמיצות והמהמרים הם גיבורים.
יש לפחות שתי אפשרויות להסביר כאלה תופעות שאינן תמיד מובנות לבריות, ובמיוחד לאלה שכן קיבלו זריקות.
יכול להיות שההיסטוריה הלאומית שלנו גרמה לכך ששום דבר כבר לא מפחיד את הצאצאים והצאצאיות של השורדים והשורדות. סך הכל עברנו צרות הרבה יותר גדולות וברצונו עד כה זכינו לחיות. במילים אחרות, בוז לחרדות ומעשי גבורות הן אולי תכונות אמיצות שכבר השתרשו בגנים שלנו, שהרי אנו נרדפים מאז המון דורות.
מצד שני, לא בטוח שהימנעות מחיסונים וממחטים קטנות בעזרת שלל תירוצים, סיפורים, מעשיות ואגדות מעידה על רצון עז לחיות לעוד שנים רבות בארץ האבות והאמהות.
מה לעשות, החיים קשים, רק לאחרונה סבלנו מסגרים משתקים ומחששות כבדים מנגיפים מפחידים, מעוד סבבים אלימים עם טילים שרובם מיורטים, ומדיווחים מטרידים ושגרתיים אודות מושחתים, עבריינים ונאשמים בפלילים.
אולי יותר מעשרה אחוזים מהישראיות והישראלים בעצם קצת מאסו במאבקים יומיים והתייאשו מהתסכולים? יכול להיות שהכנופיה המודחת הוציאה לנו את הנשמה שנה אחר שנה ועכשיו יש במדינה המון מדוכאות ומדוכאים?
ציטוט:
פרופ’ עידית מטות: “הצוותים מותשים, הלא מחוסנים מחליטים להתאבד”
עד כאן ציטוט.
לא סתם הכתובים מדברים על קדושת החיים. אסור להתייאש, במיוחד כשיש אתגרים שנראים מייאשים או קשיים שמתסכלים, וחייבים לעשות כל מה שיכולות ויכולים כדי לא להיות חולות וחולים. למרבה הצער, בדמוקרטיה מותר גם לרצות לא להיות, שזה דבר עגום שמאוד מעציב את הקרובות והקרובים.
איך משכנעים מיואשות ומיואשים, חוששות וחוששים שכדאי להשאר עוד קצת בחיים שכן דברים כל הזמן משתנים, ויתכן שבקרוב יהיו שיפורים ניכרים?
איך מסבירים לגיבורות ולאמיצים שהוירוסים די מסוכנים ולכן עדיף להיות חסינים לפני הקרבות המרים כדי לגבור על היריבים?
אולי אפשר לעשות שינויים תודעתיים בעזרת מילים? בכל מקרה, חשוב לעיין בכתובים ולנסות להפנים את המסרים אחרת אין הרבה שינויים.
קישור למאמר ב- N12. קישור למאמר בשם-האבלות מתחרטות והאבלים מתחרטים. קישור למאמר ב- N12. קישור למאמר בשם- תרופה ישראלית תעשה מהפכה עולמית?
ניתן להגיב למאמר הזה בתחתית העמוד, בצורה מכובדת ובהתאם למדיניות האתר
3 thoughts on “לחלות או לא לחלות?”