אני לא יודעת לכתוב קורות חיים כמו בויקיפדיה

[מלכה שחם-דוראון]

קורות חיי מורכבים
ועשויים כציור שעדיין לא הסתיים. בגוונים שונים. במשיכות מכחול דקות ועבות.
נולדתי בים. כן ממש בתוך הים בשכונת עין התכלת בנתניה. זה היה יום שישי בשעת אחר צהריים.

הורי פרידה ודויד פוגל, ניצולי שואה, התגוררו ממול לחוף במחנה אנגלי נטוש באוהל שקיבלו מהסוכנות היהודית. היום המקום נקרא קרית צאנז.

זה היה באביב. והם הלכו לרחוץ את עצמם לפני שבת המלכה.
במים המלוחים, אימי הרגישה כאבי בטן…
היא כנראה כבר הייתה בחודש התשיעי.

וכך אחרי צירים לא פשוטים יצאתי לאויר העולם, מוקפת ים.
אבי עטף אותי בחולצתו.
אימי נשכה וניתקה את חבל הטבור, ואחר כך חיכתה לצאת השיליה.
בהמשך מותשים מהחוויה, עלו שניהם, במעלה גבעת הכורכר, לכביש.
ניסו לתפוס טרמפים לבית חולים, מכוניות חלפו ולא עצרו.

אחרי זמן רב, של המתנה, עצרה משאית צבאית.
הורי טיפסו מאחור והגיעו לבסיס בריטי לשעבר.

באידיש ובעברית של עולים חדשים, הסבירו שצריך מהר מהר, להגיע לבית חולים ליולדות.
וכך הגעתי שלמה ובריאה לבית חולים ברנדס בחדרה.

מדוע סיפרתי לכם על ההתחלה הזו ?
כי היא הייתה לדעתי, הכוח המניע של חיי.
שני ניצולים מהתופת. הגיעו לארץ זרה ואחרת.
ונולדה להם בת.

הם גידלו אותי באהבה. אבל אף פעם לא נישקו. ולא חיבקו..
נתנו לי כמעט כל מה שביקשתי. דאגו שיהיה לי המון אוכל, פולני, שאלמד לנגן. מימנו לי שיעורי נגינה בכינור

ילדה עם צמות. עם שמלות.
עם סרטים לצמות
ואני צמחתי והלכתי בדרך סלולה של: בית ספר “אלומות” בנתניה. תיכון ” טשרניחובסקי”
צבא בחיל האויר בשארם א שייך, אוניברסיטת תל אביב תואר ראשון בספרות ומקרא. תעודת הוראה לבית ספר תיכון ובשלב מאוחר יותר תואר שני בספרות באוניברסיטת בן גוריון.

הייתי ילדה טובה נתניה, שחייבת למלא אחר ציפיות ההורים .
אבל, נחנקתי משיטת ההוראה בבית ספר טשרניחובסקי בו למדתי. לכן ברחתי לים.

מהמנהל שהתבונן בי בעיניים נוקשות. ורק בזכות מורה אחד ,שמואל רגולנט ז”ל הגיעה אלי הישועה.
מבית הספר התיכון פעמים רבות והלכתי לשוטט על שפת הים.
שם על החוף החלטתי שאהיה מורה בתיכון ואהיה טובה לילדים.
ואלמד אותם על החיים דרך הספרות והמקרא

וכך אכן היה לימדתי במספר בתי ספר:
בהדסים, בתיכון חדש בנתניה, לשם זרקו את כל הילדים שנקראו “עצלנים” בתיכון שרת
אלא שהמציאות של חיי לפעמים עולה על כל דמיון.

המשבר הראשון שחרטתי עמוק בתוכי, היה מלחמת יום הכיפורים.
מלחמה אכזרית ומיותרת.

לא יכולתי להאמין למראה של חברי שנהרגו.
כל מי שלא טעמו את מתק החיים.
בהם בני כיתתי, חברים, שכנים, כולם צעירים ויפי תואר

פיתחתי חוש ביקורתי חזק, שינאה פנימית כלפי הפוליטיקאים של אז. גולדה מאיר. משה דיין. כעסתי על שהפכו את דויד אלעזר לשעיר לעזאזל
במקום לקום להתפטר ולבקש סליחה מהעם .

התבגרתי והחלטתי לשנות כיוון. גם לעסוק בחינוך אבל גם לכתוב. הלכתי ללמוד באוניברסיטת תל אביב עיתונאות

אצל שלום רוזנפלד, טומי לפיד, ישראל זמיר ועוד. היו אלו לימודי תעודה
שנמשכו כשנתיים. ובמקביל התחלתי לעבוד במקומון חדשות נתניה, בהשבוע בנתניה ואחר כך ברשת ידיעות תקשורת
וגם ב-העולם הזה.

חברים שאלו אותי מדוע אני תמיד כותבת על מצוקות. צרות ובעיות . הם ניסו לשכנע אותי לעבור לכתיבה
פוליטית. מפעם לפעם כתבתי גם על זה. אבל הכי נהניתי מהצחוקים שלהם.

אל תשאלו אותי בת כמה אני כי אישה פולניה לא עונה על שאלה כזאת

• הדיון הזה עודכן לפני 3 years, 5 months ע״ימלכה שחם-דוראון.

[מאת]

תגובות