נערים שמנמנים והמלחמה של הספרדים
בנערותו אבא מאוד אהב לכתוב ולקרוא. סבתו ומוריו שמו לב לדבר, ועודדו אותו לפתח את כשרונו.
אבא היה בנם הבכור של בעלי בית חרושת קטן לייצר לבני נשים בפראג. אביו החל דרכו כנער שהגיע מכפר קטן להיות מתלמד אצל חייט בעיר הגדולה, ועם הזמן בזכות כישרונו וחריצותו הקים מפעל טקסטיל. הוא נשא לאשה את ביתו של יצרן בתחום, וביחד ניהלו את בית החרושת.
סבא עסק בניהול, שיווק ומכירות, וסבתא הייתה אחראית בקו הייצור על כמה עשרות פועלות. בילדותה היא קיבלה חינוך יהודי הר זיכר שמאוחר יותר הפך לרב ראשי במדינה. לאחר נישואיה בנוסף לעבודה ולטיפול במשפחה היא הייתה פעילה באירגון ויצ”ו. אחרי השתלטות הנאצים על גרמניה השכנה סבתא הקימה מקום הכשרה לנשים יהודיות שנמלטו לצ’כיה כדי ללמדן כישורים שירשו להן לפרנס את הילדים.
סבתא לימדה את הנשים המהגרות לבשל מטעמים, ואבא היה מאוד נהנה בסוף השיעורים כי הוא אהב לאכול, ושמח שהרבה נשים הכינו לו מזון טעים.
לפני הכיבוש הנאצי של צ’כוסלובקיה פרצה בספרד מלחמת אזרחים, והידיעות הנרגשות אודות המאורעות הופיעו בעיתונים. בהיותו נער פעיל שקרא ספרים, כתב סיפורים, שיחק פינג פונג, טניס ואפילו התאמן בשחייה במיים, אבא הצעיר גם התעניין במצב העניינים,
בגיל שש עשרה וחצי אבי המתבגר החליט שצריך שהוא יסייע אישית במלחמה כנגד רודנים כי בעיקרון כל בני האדם שווים. גמלה בליבו החלטה לעזוב את ההורים, שהיו עסוקים בניהול המפעל יותר מאשר בעיניינים אידיאולוגיים, לגשת לקונסוליה הספרדית עם תרמיל שבו קצת בגדים, ולהתנדב ללחום כנגד הגנרליסימו פרנקו, בעד הצדק המוסרי וכנגד רשעים רודניים ואכזריים.
הדיפלומטים הספרדים היו קצת משועשעים. אין לנו צורך בילדים שמנים. תודה שבאת ועכשיו כדאי שתחזור להורים כי מחר יש לימודים.
ליבו האידיאולוגי ושוחר הצדק של הנער כמעט נשבר. הנה הוא מוכן להקריב את חייו למען מטרה נשגבת במרחקים ואולי לאבד כל מה שיש לו בחיים, והפקידים מספרים לו שאין להם צורך בנערים שמנמנים?
לא הייתה ברירה אלא לחזור הבייתה, וכך אבא לא זכה להשתתף במלחמת האזרחים של הספרדים.
אחרי כמה שנים כבר לא היה צורך לחפש ריגושים במקומות מרוחקים. הנאצים השתלטו על צ’כיה תוך הפרת הסכמים, ועם הכיבוש מצב היהודים התדרדר פלאים.
רעיונות שוויוניים ואידיאולוגים לפתע הפכו פחות חשובים, ואבא הבין שהצ’כים היהודים לא נחשבים לאנשים כמו האחרים. הייתה חובה לענוד טלאי צהוב, היה אסור להשתמש בתחבורה ציבורית, ללמוד, ללכת למסעדות, להחזיק מכוניות, לעבוד בשירות הציבורי, להחזיק בכלי נגינה, ברדיו, בציוד סקי וספורט או בפרוות. היה מותר ללכת לקניות רק בשעות מוגבלות, ואפילו הגיעה הוראה שאוסרת על היהודים רכישת תפוחים בחנויות.
לנוכח ההתפתחויות אבא קרא את התורה, הכתובים והנבואות כדי להבין יותר לגבי היהדות, ולמצוא זהות, שכן לפני זה חייו בצ’כיה היו חילוניים והוא כמעט לא היה מודע לתרבות.
ציונות החליפה עמדה קומוניסטית ששוויון הוא עיקרה. הוא עזב את פראג הכבושה וביחד עם עוד בני נוער עבד שנה בהכשרה ציונית חקלאית בחווה בכוונה לעלות ארצה בתומה ולסייע לעבודות ההקמה.
החקלאים הצ’כים מאוד הצטערו כאשר קבוצת הציוניות והציונים הצעירים עזבו וחזרו לפראג, שכן ההורים כתבו להם בבהלה שיש ליהודים חובה לעבור לגטו. הקהילה היהודית גורשה לטרזין, שנועד לשמש גטו לדוגמה כדי להפריך את השמועות לגבי התעללות באוכלוסיה.
טרזין היתה עיירת קסרקטין קטנה מוקפת בחומה כפולה שהקימה הקיסרית מריה טרזה. המקום נועד לאכלס חמשת אלפי חיילים, שבזמנו עוד רכבו על סוסים, אבל הגרמנים הכניסו לשם עשרות אלפי יהודים, ונתנו להם לנהל לעצמם את החיים עם מעט מאוד משאבים, ועונשים סופניים על כל הפרה קטנה של חוקים נוקשים.
הנאצים הזמינו את הצלב האדום הדני כדי להראות לעולם שהכל לכאורה בסדר, שהחיים של היהודים הצפופים מתנהלים באופן עצמאי, והכל כביכול תיקני. במציאות, גטו טרזין שימש כתחנת מעבר, ומשלוחים של אלפי אנשים שהגיעו לטרזין מצ’כיה, גרמניה, אוסטריה ומקומות נוספים כל הזמן נשלחו מזרחה לפולין, ליעד מימנו איש לא חזר.
כשהגיע לסבי, סבתי ודודי הזימון לעלות לרכבת אבא לא זומן, שכן בזכות עבודתו בגן הירק בין החומות שסיפק לנאצים תוצרת טריה הוא היה מוגן. מתוך מחשבה שאסור להם לנסוע אבא התגנב לרציף ומשך את הוריו המפוחדים הצידה.
סבתי מאוד חששה ופחדה שהמעשה יגרום להוצאתם להורג תוך רגע, אבל בזכות איזה נס הרכבת יצאה לדרך בלי המשפחה. בהגיעה ליעדה המשלוח כולו נשלח לחנק בגז, ואת הגוויות שרפו בכבשן הנורא.
לאחר זמן הגיע זימון נוסף לדודי, סבתי וסבי. אבא החליט שהוא לא יכול לתת להם לנסוע לבד שכן הוא הבן הבוגר במשפחה. הוא התנדב להצטרף למשלוח אל הבלתי נודע, כנראה תוך התגברות על תחושת חרדה ואימה.
רצה הגורל, והנאצים חששו שביקור הצלב האדום הדני בטרזין ישוב בשנה שאחרי הבדיקה הראשונה ואולי ירצה לראות את הדמויות המצולמות. מסיבה זאת, המשלוח שכלל את משפחתי לא נשלח עם ההגעה לאושוויץ למוות אכזרי באופן מיידי.
לצורך ההונאה וההסתרה באושוויץ הוקם דבר מוזר שכמותו לא היה בעבר: מחנה משפחות שכלל ילדים ובני נוער.
במקום הפרדה של גברים ונשים, הפשטה מכל הבגדים והכנסתם עירומים לתאי גזים, המשלוח מגטו טרזין זכה להשאר בחיים, אבל המספרים שנחקקו להם על הזרוע כללו קוד בו מצויין תאריך ההשמדה, שנועד להיות אחרי שישה חודשים.
ראשיהם לא גולחו, והם הורשו להשאר בבגדיהם האזרחים במקום לקבל בלואים מפוספסים כמו האחרים, ששירתו במחנה כמה חודשים בתפקידים שונים עד שתששו, גוועו והוחלפו במגיעים חדשים.
פרדי הירש, שהיה מדריך ספורט נערץ שטיפל בנוער ובילדים מאז הכיבוש הנאצי את פראג מקום בו אירגן פעילויות, תחרויות ומשחקים, שכנע את מפקד המחנה שריכוז הנוער והילדים באחד הצריפים ימנע הפרעה להורים העובדים.
למרבה הפלא פרדי קיבל רשות מהנאצים, ובאושוויץ הוקם צריף ילדים בעבור איזה חמש מאות נערות ונערים. אבא היה אחד מהמדריכים שאחראי להעסיק, לפקח וללמד קבוצת ילדים, ואמא הנערה קיבלה אחריות לשמור, לחלק, לאסוף ולתחזק קומץ ספרים, שלא תמיד נועדו לילדים או היו בשפה שכולם מבינים.
לאחר שהצלב האדום הגיע לביקור שני בטרזין וכלל לא ביקש לראות את האנשים מהצילומים הקודמים, לנאצים כבר לא היה צורך לשמור אותם בחיים. הגיעה הוראה לחסל את מחנה המשפחות באושוויץ, ולעשות סלקציה שתבחר מי עדיין כשיר לעבודות כפייה במקום להפוך לעננת עשן שיעלה בארובה.
רובם המכריע של הילדים וגם פרדי הושמדו בתאי הגזים.
לאחר המלחמה אבא ואמא נפגשו בתור בו עמדו לקבל תעודת זהות שתוכיח שקיומם אינו אגדה אלא עובדה רשומה. הזיהוי ההדדי היה מיידי. את הנערה הספרנית עם הרגליים הרזות? אתה המדריך שסיפר לילדים אגדות מופלאות ומרתקות?
אבא שאל- מי ממשפחתך שרד? אמא ענתה שאף אחד. אבא אמר שזה המצב גם אצלו, ושמאוד קשה לו לחוש גלמוד, יתום ולגמרי לבד. באותו רגע החלה חברות עמוקה שצמחה לרומן, ולשארית חייהם הם נותרו יחד.
קישור לערך- אוטו קראוס בויקיפדיה. קישור לאתר של אוטו. קישור למאר בשם- שנאה מובילה לשואה. קישור לספרנית מאושוויץ- הגרסה המצוירת. קישור לסרט דוקומנטרי אודות דיטה.
ניתן להגיב למאמר הזה בתחתית העמוד, בצורה מכובדת ובהתאם למדיניות האתר.
