מותר לעשות מה שאפשר

לפני כמה שנים לא הייתה לי תעסוקה רבה בבקרים אז ישבתי כמה חודשים לנגן ברחוב עם חבר שזימר כדי לנסות לשמח את העוברים ושבים, וכמובן גם את הבנות שנשאו סלים או אלה שדחפו עגלות עם עוללות ועוללים.

יום אחד הגיעה סקרנית חקרנית ותהתה למה אני לא נראה לה כמו רוב נגני הרחוב שהיא ראתה. הסברתי בנימוס וביושר שאני בעצם דוקטור לפסיכולוגיה שבזמנו הפנוי אוהב מוזיקה, ושלדעתי הדבר קצת תורם לקהילה שכבר מספיק סבלה.

למרבה התדהמה זמן קצר לאחר מכן הגיע בחור עם מצלמה והסתבר שסיפרתי את קורות חיי המשעממים לעיתונאית שפעם עבדה ביחד עם מורתי לספרות לשעבר, שגם היא עסקה בכתיבה תקשורתית להנאתה.

מה אפשר על האירוע המוזר? לא ממש חשבתי שלנגן ברחוב יהפוך אותי לכוכב מוכר, אבל ציפי התעניינה ואז גם כתבה מאמר, ולי לא היתה הרבה שליטה בדבר.

ציטוט:

בבוקר נגן רחוב, בערב פסיכולוג: רון קראוס מגיע לנגן במדרחוב בשביל הנשמה.

מה אתה יותר, פסיכולוג, או נגן ואיש מוזיקה?“

פסיכולוג זה הרישיון המקצועי שלי והתואר האקדמי. לא נולדתי למשפחה רגילה ואני חש מחויבות מוסרית לשמח. לו הייתי נולד למשפחה אחרת בלי חוויות וזיכרונות שואה ומוות, הייתי אומן, סופר, משורר, פילוסוף, שחקן, משהו כזה.

עד כאן ציטוט.

נו, טוב. אז בעיר אולי ראו אותי יושב על עמוד ברזל ומנגן ברחוב, אבל הסתדרתי עם החשיפה המביכה שפתאום באה משום מקום, וזה נכון במיוחד כשחשבתי על גורלו השימושי של נייר עיתון ממוחזר בסוף היום.

מה שקצת יותר מעניין היה להיזכר שפעם אמרתי לכתבת נלהבת שאם לא הייתי חש צורך לנסות לתקן את העולם כמטפל כנראה שהייתי בוחר להיות נגן, בדרן, אולי אומן או משהו ספרותי ופילוסופי, אפילו שזה קצת אנוכי ולא ממש ריווחי.

לאחרונה נחה עלי הרוח המוזיקאלית וניגשתי להקליט כמה נעימות שבעיני הן חביבות. כשחיפשתי תמונה להפקה הצנועה מצאתי ברשת מאמר ישן שפעם עלה בלי לעורר מהומה. למרבה התדהמה, מסתבר שהיום אני שוב נושף בחצוצרה, כותב מאמרים בעיתון ברשת שעליו אף אחד לא שמע, ומידי פעם אפילו מנסה לספר בדיחה לאומה שכבר מספיק סבלה.

במילים אחרות, נראה שבשנים האחרונות אני כנראה קצת חוזר לחלומות שמזמן אופסנו במגירות, וכנראה חושב על הגשמת מזימות יצירתיות מתקופות אחרות.

יתכן שהפעילות הרבה שבאה בנוסף לעבודה הרגילה החלה בגלל מחשבה קצת מדאיגה. אומנם אפשר לחוש צעיר לנצח גם אם יש פחות שערות על המצח, אבל השנים בעצם עוברות בקצב די מהיר. בנוסף, אם לא מנסים להגשים חלומות ומאוויים חשים קצת מתוסכלות ומתוסכלים.

לפיכך, לפני שמוותרים, עוזבים, מתייאשים או נוטשים חלומות אישיים אפשר לנסות לעשות מה שיכולים. למעשה, צריך לנסות לעשות כל מה שאפשר אחרת באים רגשות של חרטה וצער.

כמובן שלא כל החלומות והמאוויים בחיים מתגשמים, אבל אם לא מנסים אפילו לא יודעים מה דורש שיפורים.

מסתבר שהמאמר הישן אינו רק יותר מידי חושפני אלא גם קצת נבואי. בזמנו, עוד לא ידעתי שאהפוך גם לעיתונאי באופן רשמי לעת זיקנתי או שאגש לאולפן עם חצוצרתי ואתחזה לנגן מקצועי.

מה המסקנה מהחשיפה המשונה? יתכן שכדאי לנסות לעשות במרץ את כל מה שאפשר, שכן בסוף הזמן בדרך כלל נגמר.

קישור למאמר בידיעות נתניה. קישור למאמר בשם- משבר גלובאלי מפריע לתחביב מוזיקאלי. קישור לאודות.

ניתן להגיב למאמר הזה בתחתית העמוד, בצורה מכובדת ובהתאם למדיניות האתר.