יש סופרים שהם מלאכים

לפעמים אני מתגעגע לאבא, שאבד לעד והפך לאבי שבשמיים. רק בדיעבד אני מבין עד כמה הוא היה יוצא דופן, מופלא ומיוחד. את מספר המוות שלו מאושוויץ, כמו גם את זה של אמא, אשא לשארית חיי על אמת היד.

למטה מופיעות כמה פסקאות מפתיח לאחד מספריו, והסיפור קשה, נורא אך מלא גבורה, גם עכשיו.

ציטוט:

הערת העורך- הספר, שבתחילה נקרא “היומן”, נכתב לאחר המלחמה על ידי אוטו ב. -קראוס. סיפור מציאת היומן הוא הקדמה ספרותית, אבל כל האירועים המתוארים בספר אמיתיים. אוטו היה אחד מהמדריכים בצריף הילדים באושוויץ ורעייתו (אז אדיטה פולאכובה, בת 14) הייתה הספרנית.

ספר זה מבוסס על יומניו של אלכס אֶהְרֵן. היה עלי לערוך את כתב היד, שבצורתו המקורית היה סתום ולא מובן לקוראים שלא הכירו את מחנה המשפחות הצ’כיות באושוויץ בירקנאו. השלמתי את הסיפור במקום שחסרו עמודים – בין אם אבדו ובין אם לא נכללו בעותק שצולם בחופזה, אותו קיבלתי מידי אנטונין דומניקוס. השארתי את רצף העלילה קרוב ככל האפשר למקור, אך שיניתי את שמות האנשים. רבים מהם מתו בינתיים, אך את אלה החיים עדיין, האירועים המתוארים ביומן עשויים להביך.

אני מעלעל בדפים ורואה לנגד עיני את המחבוא שחפרנו מתחת לדרגש. בקערות האוכל שלנו דלינו, כל אחד בתורו, את העפר, ואחר כך פיזרנו אותו על שביל המחנה, שם נמס לתוך הבוץ. כפות המרק שימשו לנו לחפירה, כשאנו נזהרים שלא לשבור את הידיות, שכן ללא כף היה עלינו ללקק את המרק ככלבים.

כיסינו את החור בקרש שהצליח שאשק לרופף ולשלוף מאחורי הדרגש שלו, מקום שהיה חשוך גם לעת צהריים. אילו דיווח מישהו על הקרש החסר, היה ראש הבלוק דן כל אחד מאיתנו לעשרים מלקות. שמרנו מעט אדמה ופיזרנו אותה על הקרש, כדי שייראה כחלק מרצפת העפר, ופתחנו את המסתור רק בלילה,על מנת להחביא בו את הדפים שכתב אלכס אהרן במשך היום.

בסוף יוני, המועד שנקבע להוצאתנו להורג, היו בידינו מאה עשרים ושלושה עמודים כתובים בכתב ידו הזעיר של אלכס: משיכות הקולמוס נוטות כלפי מעלה כזנבוני חזרזירים והאות g נראית כמו הספרה 8 .

חיינו על דרגש שיועד לארבעה, אך בתקופות של גודש, לפני שעזב טרנספורט ספטמבר ולאחר שהגיע טרנספורט מאי, ישנו עליו שבעה ולפעמים גם שמונה. המקום היה צר וכאשר רצה אחד מאיתנו להזיז את ירכו נאלצנו כולנו לנוע בסבך של רגליים וחזות וקיבות ריקות, כיצור רב איברים, כאל הודי או כמרבה רגליים.

נקשרנו זה לזה לא רק בגוף אלא גם בנפש; ידענו כי אף שלא נוצרנו באותה הרחם, בוודאי נמות יחד.

החלטנו לכתוב יומן כדי ליצור קשר עם העולם ועם הזמן. היינו כאבן שהושלכה אל חלל היקום: מחוץ לזמן, ארורים, נשכחים, בודדים לחלוטין. האמנו כי אם נותיר אחרינו מסמך כתוב לא נימחה מזכרון האנושות כמילה שנשאה הרוח, כאות שנכתבה על מים זורמים.

ידענו כי יש רק סיכוי קלוש שמישהו יקרא את היומן אי פעם. הדפים עלולים ליפול לידיו של זקן הבלוק, שישרוף אותם לאפר. ואף אם ישרדו הדפים, ייתכן שאיש לא ימצא אותם לעולם לאחר שיוליכונו אל תאי הגז. ובכל זאת, המבצע האיר את לילותינו וחיזק את רוחנו באותם ימים אפופי עשן.

בחרנו באלכס אהרן לכותב הרשומות מפני שהיתה לו גישה לעיפרון ולנייר. היה לו גם שולחן, ופרטיות בתא בשעה שהילדים הלכו אל הוריהם, לפני מפקד הערב. יתר על כן, אלכס אהרן היה משורר וידע ערכן של מילים.

אני זוכר עדיין פירורים משורות שכתב, אף כי עם חלוף שנים כה רבות אולי שיניתי מילים אחדות, או איבדתי את מקצב השורות, או בלבלתי אותן עם שירים שקראתי מאוחר יותר. חרוזיו אולי יישמעו פשטניים היום, אבל אנחנו התפעלנו בדממה כשלחש אותם אל אפילת הדרגש שלנו.

אלכס אהרן היה משורר, אך הרשומות לא היו רק שלו. חלקנו בינינו לא רק את המקום הצר על הדרגש אלא גם מחשבות וחרדות, אותן עיגל אלכס למשפטים ולפסקאות.כולנו היינו שחקנים במחזה וגם אם לא עמדנו על במה, קולותינו שיחקו תפקיד.

לא ידעתי אם היו שורות ששמר אלכס לעצמו – מחשבות ומאורעות שלא חלק עימנו, מתוך ביישנות.

עטפנו את היומן בנייר זפת שקרענו מן הגג ובשרוול ממעיל גשם, אותו קנינו משבוי מלחמה רוסי במחיר מנת לחם. המעיל היה בוודאי שייך בעבר לדייג באלטי, שכן נדף ממנו ריח בנות ים ודגים ואצות מרקיבות. כשנגענו בו עצמנו עיניים וחלמנו על חירות האוקיינוס, -על ספינות מפליגות למקומות אקזוטיים, על איים שניחוחם ניחוח תבלינים ועל חופים מתוקי ריח של פריחת הלימון.

בכל פעם שקברנו את החבילה נשאר ריחה המיוחד באצבעותי והזכיר לי כי גם אם נימוג במשב עשן, יוותרו הרשומות ויעידו כי אמנם חיינו.

אחרי המלחמה הייתי טרוד מכדי לנסוע לבירקנאו ולחשוף את הזכרונות שניסיתי לשכוח. החלמתי מקדחת טיפוס בה לקיתי במחנה הסגר סובייטי, וכאשר חזרתי לבסוף -לפראג השתוקקתי לבנות לי עולם חדש במקום העולם שאבד לי. לא היתה לי משפחה, לא בית, לא חברים. ליומניו של אלכס לא היתה אז חשיבות בעיני.

נהניתי מחירותי החדשה: התהלכתי ברחובות, התבוננתי בנהר הזורם מתחת לגשר קארל, וטיפסתי במדרגות גבעת פטרשין. היה זה עונג להיות חי ומסוגל לשוטט בכל אשר ארצה. הלילך פרח בגנים ואני ישבתי לי בין הערביים מתבשם מניחוחו; הבטתי בנשים צעירות ההולכות בשביל והתעניתי למראה תנודת שדיהן. לראשונה זה חמש שנים לא נחשבתי לתת אדם, למפלצת או לשרץ שיש להשמידו.

אחרי חודשים של רעב תהומי היה לי די לחם למלא את קיבתי, ומכיוון שאנשים לא נרתעו ממני כממצורע, למדתי מחדש לחוש כבן אנוש.אכן, סירבתי לנסוע לאושוויץ לחפש את היומן. לא רציתי לשקוע אל תהומות היגון ולפתוח מחדש את הפצעים שאך החלו להגליד. לא רציתי לנבור באדמת הטיט של בירקנאו, בה היה מעורב אפרם של אבי וחברי, ועצמות הנערות שבמרפקיהן נגעתי בחשכת אולם הקולנוע בימים שלפני המלחמה, בשנות הבוסר של נעורי. יותר מכל רציתי לשכוח את פניהם הרזות של הילדים שהדרכתי בחודשים האחרונים בבירקנאו.

כל זה מנע ממני לנסות ולמצוא את יומניו של אלכס אהרן.

האגדה אומרת כי לא יבוא אדם בפני האל וחי. ואולם, אם ימות אדם לאחר שנחשף לזוהר הטהור – האם לא תאבד נפשו לעולם לאחר מפגש עם הרוע המוחלט? הייתי עד, פעמים כה רבות, למאורעות כה איומים, עד כי הייתי מת מאימה או שוקע בטירוף, או נשאר נכה נפש לנצח אלמלא גידלתי לי שריון של חוסר תחושה סביב לבי.

לא היה זה שטפון בא וחולף, לא היתה זו מכת אסון פתאומית, לא מוות של אדם אהוב – אלא חשיפה מתמשכת למוות. אחרי כל בוקר נורא באו חרדות איומות עם לילה. כשהתעוררתי על דרגשי מסיוטי לילה החוויר החלום לנוכח אימי המציאות. ככל שנחשפתי לפחד ולחוסר אונים התעבתה והלכה שכבת הקרח, עד כי כמעט ולא נותר לב מתחת לקרחון.

עם השנים הלך ודק שריון הקרח, אך מעולם לא נמס לחלוטין. אני יודע מתי העת לצחוק ומתי לבכות, אך הדמעות והצחוק אינם אלא מסכה. אני אדם שנדחה אל מחוץ לשאר האנושות: מוגבל ביכולתי לאהוב, לשנוא ולהרגיש.

עד כאן ציטוט.

הספר מימנו נלקח הציטוט קיים בהרבה שפות, ואולי הגרסה העברית יכולה לתאר את המאורעות, הזוועות, הניסים והגבורות במילים שאינן לועזיות. לפעמים אני נזכר באבא, ומנסה לא לבכות שכן מעולם לא ראיתי אותו עושה זאת.

קישור לצריף הילדים באושוויץ באנגלית. קישור לאתר של אוטו ב. קראוס. קישור לאתר ההנצחה. קישור לספר- הומור בקיבוץ תל קוצים.קישור לאתר בשם- 1Holocaust.com

ניתן להגיב למאמר הזה בתחתית העמוד, בצורה מכובדת ובהתאם למדיניות האתר.