הראשון בספטמבר משמח ומצער
רעייתי החביבה ואני הסכמנו למזימה, וקיימנו את טקס החתונה בדיוק ביום הולדתו השיבעים של אבא.
הוא עמד איתנו תחת החופה, לבוש בחליפה יפה, נרגש וכנראה חש שמחה מהולה בצער וגעגוע, שכן את משפחתו אבא איבד בשואה, ממש כמו אמא, ולפיכך הנוכחות באירוע החגיגי הייתה קצת דלה.
מאז החתימה על הכתובה, הראשון בספטמבר חקוק בליבי בצורה יותר ברורה, וכאמור, זה נעשה בכוונה.
קשה לי להאמין שאבא נולד לפני מאה ואחד שנה, במיוחד משום שזה אומר שכנראה קפצה עלי הזיקנה.
כשאני מביט בבני הצעיר אני רואה את אבא, אבל למרבה הצער מעולם לא הייתה ביניהם פגישה. כשאני מתגעגע לאבי, אני מציץ באמת זרועי ורואה את מספר המוות שלו חקוק שם, לצד זה של אמי.
שמחה ועצב הם חלק מהסיפור היהודי מאז תקופה ארוכה. היה לנו עבדות וחירות, שואה ותקומה, חורבן בית ואז בנייה חדשה לפני עוד מפלה רעננה, מלחמת קיום קשה מייד בהקמת המדינה ודמוקרטיה משגשגת וחזקה בסופה.
החיים הם עירבוביה של טוב ורע, לידה ופטירה, הצלחה ואכזבה, צמיחה וקמילה. כנראה שקבלה זו החוכמה, שכן היא קצת עוזרת להתמודד כל מה שבא בלי תמיהה, מועקה, תהייה או שאלה. פשוט אומרים -ככה הרב חסדו רצה, ומייד הכל כשורה.
קישור להספד. קישור להוצאת פנגויין רנדום האוס. קישור לויקיפדיה. קישור לאתר ההנצחה.
ניתן להגיב למאמר הזה בתחתית העמוד, בצורה מכובדת ובהתאם למדיניות האתר
