הפוגה היא סוג של יצירה מוזיקאלית

והרי סיפור אישי שכלל לא קשור למצב הלאומי. סך הכל, מותר לקחת הפוגה למנוחה ולהזכר בקטע קומי לנוכח המצב הטראגי.

משחר ילדותי רציתי להיות שחקן, בדרן ובמאי, אבל לא ממש הגשמתי את חלומי. אמנם, מאז היסודי עליתי על במות וניסיתי להצחיק את מי שצפה בי, ובתיכון אירגנתי הרכבי מוזיקה, שיחקתי, כתבתי, הצגתי וביימתי, אבל מחמת תחושת חובה ויתרתי על ההזמנה לנגן בתזמורת חיל האוויר ובחרתי להיות שיריונאי.

בזמנו, כלל לא ידעתי ששרון ישלח אולי לטיול עם הטנק לביירות ושהדבר האלים הזה יגרום לאזרחים בלבנון נזקים כבדים, או שבמילואים אצעד בחום הקיץ בסימטאות מחנה הפליטים מוזנח בג’בליה ואחוש בושה, צער ורחמים.

אחרי המלחמה הלכתי לאוניברסיטה ובחרתי ללמוד מקצוע שעיקרו מתן סיוע, אפילו שהפרנסה בו קצת דלה, שלא לומר מעוררת בושה.

אומנם גם חשבתי ללמוד משפטים כדי לנסות להביא צדק לקורבנות מסכנים, אבל בסוף בחרתי לבדוק אם ניתן להשיב את החיוך לפניהם של מודאגים ועגומים טרודים. כל הגברים במשפחתה של אימי היו משפטנים בעלי כוונות דומות, אבל מאוד נהניתי לשעשע צופות וצופים בכל מיני אמצעים. ויתרתי על המזומנים ומחיאות הכפיים מתוך מחשבה שיש דברים יותר חשובים.

חוץ מזה, המחשבה על האפשרות שאולי אאלץ להגן על פושעים בעבור מזומנים עוררה בי רגשות לא נוחים. חשבתי שלהיות מטפל שמשתדל לעזור לאחרים להיות יותר שמחים זה יעד יחסית מכובד שעשוי להביא גם לי נחת בחיים ולא רק לסובלות ולמודאגים.

בטעות גלויית לב סיפרתי למפקד הפלוגה בטירונות שלפני הצבא ניגנתי בתיזמורת עירונית בתל אביב, ושזה היה תחביב שעורר בי שמחה. מייד נשלחתי הבייתה בפקודה להביא את החצוצרה. לתומי סברתי שבערבי שישי אלווה את הזימרה, אבל כשהתייצבתי למחרת עם הקופסה מול המשרד בעמידה זקופה גיליתי שהכוונה הייתה קצת שונה.

“ממחר בחמש ועד לסיום קורס הטירונים השומרים יעירו אותך לפני כולם, אתה תוציא את הכלי ותתקע תרועת השכמה במרכז המאהל ארבע פעמים לארבע כיוונים, וזה יביא סדר וחידוש מרענן למחנה הטירונים”.

אומנם, באיזה אירוע לא רשמי בסוף הטירונות הרשו לי לנגן את- “העיר באפור”, אבל במשך שנים הייתי פוגש שיריונאים שעשו טירונות שיריון באוגוסט בחולות ניצנים, וכולם זכרו את החצוצרן המעצבן שהעיר אותם בתקיעות רמות בבקרים. כמובן שתמיד הסכמתי עימם שלקום מאוד מוקדם זה לא היה קל, וששמיעת רעשים זה אומנם חלק מהזיכרונות מאותם ימים יפים.

אחרי הצבא הלכתי לאוניברסיטה ונזכרתי בחצוצרה. הצטרפתי לאיזה חבורה עליזה ופעם בשבוע נסעתי לחזרה. רצה הגורל ויום אחד הזמינו אותנו לאולפן טלוויזיה שהיה מאחורי האוניברסיטה.

ערכנו את הכיסאת בחצי עגול לכולם וכולן בלי בעייה, הפסנתר עמד בצד והתופים מאחורה.

צוות “זהו זה” והמפיקה פתאום נכנסו לחדר, עשו כמה צעדים, נעמדו, עצרו, הרימו גבה, סקרו את החבורה ומבטם הביע פליאה, תדהמה וסימן שאלה. אפשר להבין את התגובה שכן להקת הג’ז שלנו התכנסה באולפנה בעמק יזרעאל, היו שם בנות ובנים בגילאים ומלבושים מאוד שונים, וסביר שלא ממש נראינו כמו אומנים תל אביבים שיגרתיים.

מתוך הבנה שיש בעייה התנדבתי להציע לדממה התמהה שאפשר אולי לעשות קטע שקצת מלגלג על השוני בין חקלאות ישראלית לבין מוזיקה אמריקאית קיצבית. חוץ מזה אמרתי שאפשר כאילו לדפוק בפטיש על התופים, לתקוע ידיים לתוך הכלים ועוד כאלה תעלולים משעשעים. קצת התפלאתי שחשובים, מוכשרים וידועים האזינו ולא הפריעו לי לומר את הדברים.

אחרי כמה ימים שוב הוזמנו לאולפן שבו כבר היו צלמים, זרקורים, מיקרופונים וטכנאים. השחקנים עשו מערכונים והתחפשו לקיבוצניקים ולמנצח עם תיסכולים, אנחנו שיתפנו פעולה, ישבנו בשקט, חייכנו, ולפעמים גם השמענו קצת ניגונים.

בדיעבד, ברור לי שההצעות שהושמעו במהלך הפגישה הראשונה בעצם התקבלו, אבל לא הייתי הבמאי של ההצגה כך שתרומתי הייתה צנועה ולא אוזכרה.

לזיכרוני לבשתי להקלטה חולצה ירוקה, ולאחר צפייה בה היום גם שוב הבנתי שפדחתי בגיל צעיר הייתי פחות דלילה. כשבקטע הסופי ניגנתי סולו חצוצרה בדקה 3:24 בר-אבא ומושונוב ריקדו בעליזות ממש לפני בחזית הבמה. קול החצוצרה נשמע, אבל לא רואים מי אחראי עליה. מי יודע? אולי רק מסיבה זו לא זכיתי בתהילת עולם או בקריירה מופלאה.

מידי פעם אני מקשיב לחברי “זהו זה” מתבדחים, מזמרים ונהנים, וקצת מקנא. כדי קצת לנחם את עצמי אני לפעמים מוצא זמן להקליט ניסיון להוסיף עוד קול חובבני למומחים.

קישור ליוטיוב- תזמורת עמק יזרעאל חלק 6. קישור ליוטיוב- קישור לתזמורת עמק יזרעאל חלק 7. קישור לנעימה בשם- בדרכי שלי. קישור לנעימה בשם- עוד סיפור אחר אחד של אהבה.

ניתן להגיב למאמר הזה בתחתית העמוד, בצורה מכובדת ובהתאם למדיניות האתר.