האישי לעיתים קצת מעורב עם הלאומי

לפני כמה ימים הגיע אלי עוד מכתב שנועד לאמא, שכן אני קצת עוזר לה להתמודד עם התהילה העולמית שנפלה עליה די בהפתעה לעת זקנתה.

כהרגלי, ניסיתי לענות באדיבות ונימוס, וכמובן גם העברתי את הפנייה לגברת קראוס. היום ראיתי שהתקשורת מהשבוע שעבר הביאה לפרסום מאמר, וכבר הודיתי למחברת על שמצאה זמן ועניין לדון בסיפור עצוב, מרתק, מרגש וישן שמזמן עבר. למעשה, בגלל האירועים המתוארים שם אני קיים, וזה קצת מוזר שהדבר עכשיו יותר מוכר.

ציטוט:

עד לפני שבוע לא ידעתי שהייתה באושוויץ ספרנית בת 14. שום מילה במשפט הזה לא נשמעת הגיונית.

לא אושוויץ, שהוא ממלכת אי-ההיגיון, לא ספרנית, שהרי ספרייה לא הייתה קיימת במחנה, הספרים היו אסורים וכל מי שהיו נמצאים בחזקתו החפצים המלבניים האלה, שקשרו אותו באמצעות קו דקיק מאוד של שפיות לעולמות אחרים, גבוהים יותר מהגיהינום של מחנה הריכוז, היה מוצא כמובן להורג. ולבסוף צירוף המלים ‘בת 14’.

הספרנית של אושוויץ היא הנערה דיטה פולאך, ש”גויסה” לתפקיד על ידי פרדי הירש, אחד הספורטאים והמחנכים הנערצים בגטו טרזין, מי שהקים וניהל את צריף מס’ 31 הידוע בכינויו צריף הילדים, במחנה המשפחות הצ’כיות BIIb. המחנה הזה, שהוקם בצמוד לשערי מפעל המוות שבפאתי העיירה אושווייצ’ם, אך ורק לצורך יחסי ציבור כלפי העולם וכלפי מבקרי הצלב האדום, פעל במשך 10 חודשים בלבד, ואתם יכולים לנחש מה עלה בגורלם של רוב דייריו.

צריף 31 הטהור והקדוש, שהיה כמובן לא יותר מאורווה עלובה ממש כמו שאר המבנים שסביבו, היה אי של שפיות עבור הפעוטות וילדי המשפחות שהגיעו על לא עוול בכפם למקום, ועבור המורות והמורים המתנדבים, שהעניקו למאות הילדות והילדים את המעט שיכלו מילדותם שנגזלה. אל בית הספר שהקים פרדי התגלגלו בדרך לא דרך שמונה אוצרות אסורים – הספרים שהיו לספרייה של אושוויץ.

הפריטים המרוטים, שכריכתם מרופטת או חסרה ושדרתם המחזיקה את דפיהם יחד מתפוררת, נשמרו מכל משמר במחבואים שונים. כשדיטה הייתה מקבלת אגדים מדבקים שבעזרתם יכלה להעניק לספרים ‘טיפול עזרה ראשונה’ היא הייתה מבסוטה עד גג הארובה שחצתה את הצריף לשניים. מדי יום יכלו המורים להזמין מהספרנית ספר מסוים ולהשתמש בו למשך ‘יום הלימודים’, או להזמין “ספר חי”: מורים שידעו בעל פה עלילותיו של ספר והיו שבים ומספרים אותו שוב ושוב לבקשת הילדות והילדים. גם על תהליך הגיוס של הספרים החיים האלה הייתה אחראית הספרנית הצעירה. הלב נצבט כשחושבים על הטכנולוגיות שאנו משתמשים בהן היום כדי להנציח תוכן ולהעביר אותו הלאה.

דיטה הבינה היטב את משמעות האחריות שבתפקיד וגם את כל מה שמעניקים הספרים לאנשים שסביבה מעבר למידע, במיוחד במקום מסוג זה. מהר מאוד אפשר היה להבין שיותר משהיא רוצה להציל את הספרים היא בעצם מצילה את השפיות של עצמה ולכן גם את חייה.כשאת נערה בת 14 ששוכבת בלילה עם הפנים צמודים לרגלי שכנתך לדרגש המלא בפרעושים, בביתן שמדיף ריחות של הפרשות, חולי וייאוש, את עוצמת חזק עיניים ומשתדלת להפליג לעולמות אחרים.

את מצטרפת לגיבוריו של ספר שקראת בחיים הקודמים שלך, או מרשה לזיכרונות להאיר בהבזקים רגעים מאושרים, שאותם תציירי ותחרתי בראשך, ואפילו משכנעת את עצמך שכשרון הציור שלך, של נערה צעירה, יציל את חייך. ובמקרה של דיטה זה באמת מה שקרה, כי כשחוסל מחנה המשפחות והיא נכנסה ערומה ביחד עם אימה וחברותיה לסלקציה, באותו ביתן ילדים, אל מול עיניו הבוחנות של ד”ר יוזף מנגלה (“קראו לי דוד פפי”, היה מבקש מהילדים שהיו מגיעים למעבדת הניסויים שלו), ונשאלה מה המקצוע שלה, ענתה באומץ שהיא ציירת. ומכיוון שהתשובה הייתה מקורית ומפתיעה מספיק מנגלה הטה קלות את ידו העטויה כפפה לבנה לצד ימין. תנועה ממש קטנה, אבל חורצת גורלות.

את הספר ‘הספרנית מאושוויץ’ קניתי במהלך שבוע הספר. לקחו לי שבועיים להתחיל לקרוא בו ושלושה ימים נוספים להגיע לאפילוג, שבו סיפר מחבר הספר איטורבה אנטוניו על המפגש הראשון שלו עם דיטה, על תהליך הכתיבה ועל גורלן של הדמויות המככבות בו. כשאני קוראת ספרי עדות או כאלה שעלילותיהם מבוססות על אנשים אמיתיים אני תמיד בודקת אם הם עדיין בחיים, ומכיוון שהספר הזה פורסם לראשונה בשנת 2012 הנחתי שגיבורת החיים המטורפים האלה כבר איננה. אבל היא פה, והיא חיה בנתניה. דיטה קראוס, ששרדה בגבורה את תופת והתחתנה עם מורה שהכירה בצריף 31 ושרד אף הוא, אוטה קראוס, הקימה משפחה ועלתה לישראל.

ממש עכשיו היא חגגה את יום הולדת ה-92 והיא חיה ביננו ובין השאר היא מציירת. הציורים שלה יפים מאוד, פרחי הבר של ארץ ישראל. אני מעריצה אותה. הבטחתי לה שאת הסיפור שלה אני אפיץ ואגלה לכל מי שיהיה מוכן לשמוע. הילדים שלי יקראו אותו, וגם הילדים שיהיו להם. היום, בשנת 2021, הרבה מאוד הורים מתחננים בפני הילדות והילדים שלהם שיפתחו ספר, כשביקום אחר, ממש לא מקביל לזה שלנו, ספר הציל חיים.אז לא רק ביום השואה, אני ממליצה לרוץ (בזהירות כמובן), ולקרוא את ‘הספרנית מאושוויץ’.

אני בטוחה שתפגשו שם כמה דמויות מוכרות אחרות שנשזרו בעלילה שלו, ותיחשפו לאחרות, אמיתיות לגמרי. הספר הזה, אגב, הוא ממש חבר מביא חבר והוביל אותי לספרים נוספים (דברו אתי אם זה מעניין). לחייך, דיטה.בתגובה הראשונה תמצאו את הלינק לאתר של דיטה. אבל קודם תקראו את הספר.

עד כאן ציטוט.

מה אפשר לומר? כבר הודיתי לשירז הכותבת המוכשרת ואני מלא השתאות.

משחר ילדות הבחנתי במספרים הכחלחלים שחרוטים על זרועות ההורים. ידעתי שהם יתומים ושאין לי קרובים, דודים, סבתות או סבים, אבל ילדים בדרך כלל לא מצטערים על מה שהם לא מכירים. את הפרידות הכואבות והזוועות הנוראות עברו ההורים המצולקים.

לקח כמה שנים עד שהבנתי שלא כל ההורים ממוספרים. היום כבר יצאו בעולם כמה ספרים שנכתבו אודות או על ידי ההורים, ועכשיו כבר יותר מובן לי שקיומי הזמני כצבר דעתני הוא כנראה נס אלוקי, או סתם אירוע אקראי ומאוד מפליא.

פעם היה מופע משעשע בשם- אני כאן בגלל אישתי. אולי אפשר שאומר- אני כאן בזכות הורתי? סך הכל, זה אמיתי וגם משמח אותי.

קישור לבלוג של שירז בפייסבוק. קישור לאתר של דיטה. קישור למאמר בשם- מי שהציל ילדים מהכבשנים העניק לי חיים. קישור למהדורה דיגיטלית של הספר- צריף הילדים באושוויץ.

ניתן להגיב למאמר הזה בתחתית העמוד, בצורה מכובדת ובהתאם למדיניות האתר