פתרון או מדון ויגון?
משום מה, לא קמה שום מהומה כאשר יאיר הסביר בנימוס אך לאחרונה שהוא מאמין בהידברות והסדרה בשכונה, אבל למרבה הצער לא כולם בממשלה מאמינים בחזון המדינה.
מעניין למי הייתה הכוונה? זה לא קצת מוזר להבין מגורמים מוסמכים שבממשלה לכאורה יושבים נציגות ונציגים שבעצם מורדים בחזון המייסדים ומעדיפים לוחמה עם פצועים וחללים לעולמים?
ציטוט:
לפיד לשר החוץ הבחרייני: “תומך בפתרון שתי המדינות, לא כולם בממשלה מסכימים על זה”.
ציטוט:
אנו קוראים – גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חדשים – לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים.
אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקידמת המזרח התיכון כולו.
עד כאן ציטוט.
אז מי בהנהגה מתנגד או מתנגדת לחזון האומה? למה? מה, שלום יעשה לנו רע? הרי בתורה כתוב- בקש שלום ורדפהו, ואותו רעיון בדיוק מופיע במגילה שהצהירה על מצעה הרשמי של המדינה הרעננה שרק קמה. אז היכן הבעייה?
אולי האמריקאים יבינו מהצהרותיו שראש הממשלה החליפי באמת מאמין בחזון הציוני, אבל כרגע יש קצת בעייה עם היעד הלאומי בגלל איזה אילוץ קואליציוני?
כנראה שרק צריך לזהות מי מכשיל הסדר איזורי, לחשוף זאת בציבורי, ולנסות לקבל הסבר שנשמע הגיוני, שכן יש למדינה מצע רשמי.
קישור למגילת העצמאות. קישור למאמר בשם- יעדים לאומיים ומכשולים קטנים.
ניתן להגיב למאמר הזה בתחתית העמוד, בצורה מכובדת ובהתאם למדיניות האתר.