אור לגויים חלוציים ושוויוניים
נחמד לדעת שחיי קהילה שיוויונים הם רעיון שממשיך לשמח אנשים. מצער לחשוב שהחזון הנבון שבא מציון עבר מקום, אבל לנו נותר הזיכרון.
ציטוט:
החלום הקיבוצי חי וקיים. ביפן.
הערב ירד. פה ושם מבקיעה געיית פרות את השקט. בין הבתים הנמוכים פוסעים חברים בשבילים, רעננים אחרי הרחצה במקלחת המשותפת, לבושים חולצות פלאנל משובצות ומכנסי חאקי. הם נכנסים בזה אחר זה לאולם חדר האוכל המואר והחמים. היום בתפריט: מרק ירק טרי מקטיף הבוקר, ביצים מבושלות שאספו החברות בלול, ויוגורט מעודפי המחלבה עם ריבת תפוזים שרקחה חברה ותיקה. תורני הערב ששיבץ סדרן העבודה לשטיפת הכלים יושבים כבר ליד השולחנות ומחליפים חוויות מיום עמל עם החברים הוותיקים. אחרי הארוחה ייגשו כולם למועדון לחבר הצמוד לחדר האוכל, יקראו בעיתון היומי, יתכבדו בעוגיות וישתו משקה חם, לפני שיפרשו למנוחה בחדרים.
זו לא תמונת סוף יום נוסטלגית מחצר קיבוץ בעמק יזרעאל לפני 70 שנה, כי אם ערב חורף שגרתי ב–2023 ביפן. אנחנו בקיבוץ, כפי שמדמיינים אותו, בנוף הישראלי והמוכר: מבני הציבור הגדולים והיפים במרכז, בתי הילדים וחצר המשחקים מצד אחד, מגורי החברים מהצד האחר, מסביבם הנגרייה, המסגרייה והמוסך, מאחוריהם לולים ודיר ורפת. במרחק מטעים ושדות, חממות ותלמים חרושים שמקיפים את המשק.
עד כאן ציטוט.
פעם הורי היתומים היו קיבוצניקים למשך כמה שנים, ובילדותי המשיכו לבקר חברות וחברים.
הם הקימו שם מוזיאון כדי להנציח מאורעות היסטוריים, ולאחרונה יצא שגם אני קצת סייעתי למאמצים. חוץ מזה, כבר מזמן אבא נח שם מתחת לעצים, ומידי פעם אנו ניגשים אליו כדי לחוש שכולים ועגומים.
אימם של העוללים שלנו, שרשמית בעצם כבר הפכו לבגירות ובגירים, צמחה בקיבוץ עם משפחתה העניפה, וסבא ישראל היה בין אלה שברחו מפוגרומים רצחניים ועלו פעם לגיבעה השוממה כי להקים עליה משק פורה ובית לתפארה.
למעשה, בקיבוץ של רעייתי החביבה הוקם מוזיאון שמתאר את ההתיישבות החלוצית בעמק עם הביצה, שהפך בעזרת הרבה עמל ויגע לגינה פורייה.
יתכן שישראליות וישראלים שרוצות ורוצים להזכר בימים השיתופיים היפים והשלווים יכולות ויכולים לנסוע ליפן לכמה חודשים, ולהפוך שם למתנדבות ומתנדבים.
למרבה הצער, התנועה הקיבוצית בארץ הפכה למוזיאון, והיא כבר לא מובילה את החברה הישראלית בדוגמה אישית, בנחישות ובגאון.
היום עבודה חקלאית או הגשמה חלוצית באדמת הנגב הטרשית הרבה פחות חשובים מסחטנות, כוחנות, חמדנות, אנוכיות, ליבוי מדון וניסיון בילתי פוסק לאגירת ממון.
סיפור עגל הזהב מסביר את ההבדל בין אמונה רוחנית לבין חומר וחמדנות גשמית, ששולטת עכשיו, שכן הפסל אולי נוצץ אבל בעצם מתגלה כאלוהי שווא.
קצת עצוב לחשוב שצריך לשוב ולהסביר לעם שעבודת אלילים מביאה לעונשים. לאל שלנו כנראה יותר חשוב שנהייה אנושיים ומתחשבים מאשר שנחוש אמידים, נצלניים, הכי חשובים או חמדניים.
קישור למאמר בהארץ. קישור למאמר בשם- חזונות לאומיים ונאשם בפלילים. קישור למאמר בשם- הפושע הסידרתי גורם נזק ממשי. קישור למאמר בשם- מבחן התוצאה חושף בעייה.
ניתן להגיב למאמר הזה בתחתית העמוד, בצורה מכובדת ובהתאם למדיניות האתר
