סיפורה של היסטוריה
במשך חמש עשרה שנה לימדתי באוניברסיטה באמריקה, וזה לא היה בכוונה. בילדותי חלמתי להיות בדרן או חצוצרן והזכות ללמד ולנסות להעביר ידע הזכירה לי כמה פעמים בשבוע כמה נחמד לשעשע את הפרהסיה.
למרבה הצער, הייתה חובה תוך ארבעה חודשים להסביר לציבור המשועממים והמשועממות פחות או יותר את כל המאורעות החשובים בהמון תרבויות. המשימה כללה הצגת אמונות דתיות, גישות פילוסופיות, מילחמות מצערות וכואבות, מיצוות חשובות, אזהרות, אסונות, מהפכות מעניינות ושיטות עדיפות לפיתרון בעיות.
להגנתי אומר שניסיתי להעביר את כל החומר הנידרש, לתת דוגמאות ומידי פעם גם לספר בדיחות. בתחילת המסע שאלתי אם החברה ירצו לעבור בחינות, להגיש עבודות כתובות או רק לענות על כמה שאלות באתר הכיתה ברשת בתום ההרצאות. משום מה, כל סמסטר ההחלטה הדמוקרטית בכיתה הייתה זהה והשימחה רבה.
לא פשוט להיות מורה משעשע ומעניין בכיתה, שרובה בדרך כלל מעדיף פעילות יותר עליזה מאשר בילוי בחדר מרובע. חוץ מזה, ההיסטוריה שלנו מציגה תמונה קצת עגומה, והיא גם חוזרת על עצמה כל איזה ארבעים שנה, וחוזר חלילה די בהתמדה כבר אלפי שנה.
אחרי כל פרק הסברתי לתלמידות ולתלמידים שאחוז מאוד קטן מכל מה שאנו לומדים בחיים נותר רענן וזמין בזיכרוננו להמון שנים. בדרך כלל, אנחנו זוכרים דברים עצובים, מצחיקים, מזעזעים, מרגשים, מסוכנים או נכונים. חוץ מזה, יותר קל לקלוט מסרים קצרים, ולכן התמדתי לומר בסוף כל שיעור שלאור הדברים שהוצגו, חשוב מאוד שניהייה נחמדות ונחמדים, ושחלילה לא נזיק לאחרות או לאחרים.
אחד מהספרים שלימדתי נקרא- סיפורה של שיפחה. כדי להקל על העסוקים והעסוקות בכיתה הראיתי לחברה את הסרט על מסך גדול בחשיכה, וכך וידאתי שהעלילה ברורה.
כבן לשורדי שואה די מהר הבנתי שהספר כנראה קיבל השראה מזוועה רודנית, גזענית ורצחנית שכבר התרחשה ולא רק מהתורה הקדושה. המחברת הנכבדה פעם באה אישית לאוניברסיטה כדי לדבר על סיפרה, והשמחה של הסגל הייתה רבה.
שנה אחר שנה הנוער באמריקה הביט בסרט בהשתאות, התפעל מסצינות המין והאלימות, אבל בדרך כלל הוא נראה לכולן וכולם כמו איזה אגדה מפחידה או הרפתקה דימיונית משונה. סביר שזה היה המצב כי בזמנו עוד לא הגענו לפרק שעוסק בשואה.
למען האמת, גם כשלימדתי שנה אחר שנה ושוב ושוב ראיתי את העלילה גם אני לא ממש האמנתי שדמוקרטיה שוב תהפוך עצמה לדיקטטורה. לתומי סברתי שהלקח ההיסטורי הנורא יוודא שימנע החורבן הבא.
למרבה ההפתעה, הספר הישן הפך לאחרונה לסידרה מצליחה. לכשעצמו, זה כלל לא נורא. מה שמעורר חרדה זה לראות שנשים בארץ החלו לובשות אדום בזמן הפגנה מתוך תחושה שיש איום ממשי על השוויון, החופש והדמוקרטיה.
ציטוט:
מחאת השפחות – השואבת השראה מספרה של מרגרט אטווד, “סיפורה של שפחה” – צברה תאוצה בשבועות האחרונים כחלק מההפגנות הרחבות נגד המהפכה המשפטית המתקיימות ברחבי המדינה. גם היום (ה’), עם קיומו של “יום השיבוש” – נצפו מאות נשים לבושות בגלימות אדומות ובכובעים לבנים לאורך רחוב קפלן שבתל אביב.
עד כאן ציטוט.
למרבה הצער, הסיפור הישן שלאחרונה התפרסם כבר מזמן מאוד מוכר, אבל קצת קשה להאמין שהוא חזר.
קישור למאמר בידיעות. קישור- סיפורה של שפחה. קישור למאמר בשם- מי שסר מרע מגיע כנאשם לערכאה? קישור שאולי יוכיח בצורה מוזיקאלית שאני פמניסטית.
ניתן להגיב למאמר הזה בתחתית העמוד, בצורה מכובדת ובהתאם למדיניות האתר.
