משנכנס אדר אני ניזכר
לא פעם אני מתפלא שהסיפור הלאומי שזור עם האישי והמשפחתי.
הסבא של רעייתי החביבה ואחיו ניצלו מפוגרום רצחני באוקראינה, והגיעו כפליטים ציונים וצעירים ארצה.
סבא ישראל היה מבוני הארץ. הוא סלל כבישים, השתתף בבנית ירושלים וסייע בהקמת שני קיבוצים. בין היתר הוא נסע להיות סטודנט עני בפריז ואז חזר ולימד בבית הספר החקלאי כדורי. סבא ישראל זכה לראות ארבע צאצאיות, צאצא שבעצמו הפך לסבא נפלא, והרבה נכדים ונכדות .
עצוב לחשוב שהאיש הגיע לכאן מאוד מזמן כשורד נרדף, יתום ושכול כדי לבנות מחדש את חייו במו ידיו, ואז גם בארץ אבותיו שנאו אותו בגלל מוצאו, ושוב היה עליו להגן על חייו מפני שכניו.
הסבא השני של רעייתי חביבתי היה המהנדס בנימין רן. הבחור עבד ברכבת הבריטית לקהיר, ובאחד ממסעותיו היה הראשון שגילה מה קרה לאבשלום פיינברג ממחתרת ני”לי, והיכן קבורות עצמותיו. לקראת פורים אני תמיד נזכר בעלילותיו.
ציטוט:
בשלום פיינברג נעלם בחולות המדבר באזור רפיח שבחצי האי סיני – קו החזית הטורקי-בריטי באותה העת – ב-20 בינואר 1917. הניסיונות הראשונים לחפש את גופתו נעשו בתקופה הסמוכה להירצחו, הן על ידי הבריטים והן על ידי אנשי ניל”י. בראשית שנות ה-30 מצא המהנדס בנימין רן את מקום הקבר, אך מסיבות שונות לא נחקר דיו. רק לאחר מלחמת ששת הימים, משתפס צה”ל את השטח שבו נרצח פיינברג, פוענחה התעלומה באופן סופי על ידי שלמה בן אלקנה, והשלד שמצא זוהה כְּזה של אבשלום פיינברג, והועבר בטקס צבאי להר הרצל ב-29 בנובמבר 1967. מציאת השלד וזיהויו הביאו לטיהור שמו של יוסף לישנסקי, נגדו הועלו טענות שרצח את אבשלום, כמו גם עוררו דיון ציבורי בישראל אשר שפט באור חיובי יותר את פעולותיה של רשת הריגול ניל”י כולה. בעקבות זאת הועברו, בסופו של דבר, עצמותיהם של אנשי ניל”י נוספים להר הרצל בטקסים ממלכתיים ואנשי ניל”י זכו להנצחה רשמית של מדינת ישראל.
עד כאן ציטוט.
חוץ מהסיפור הזה, הסבא בנימין השתתף ואפילו ושרד איזה קרב ידוע בתל חי שנפלה, אבל בגלל שהוא ניצל הוא לא זכה להפוך לגיבור לאומי מכובד ללא יד. כשמגיע י”א באדר חמותי מוזמנת ולפעמים נוסעת לאיזה טקס קטן בצפון שנועד להנציח את הגבורה לעד.
לעומת נכדתם הנחמדה של בוני הארץ ומייסדיה, גיבורים חלוצים שהוסיפו פיסקאות חשובות בהיסטוריה של האומה שקמה לתחייה, לי עצמי אין שום רקע של תהילה מקומית, שכן הורי היו פליטים יתומים, מזועזעים, מצולקים וממוספרים ששרדו את הכיבשנים.
להגנתי אני יכול לספר שהסבא של אימי פעם היה סנאטור סוציאל דמוקרטי, אבל הוא מזמן מת בגטו, ולכן אינו ממש חלק מהסיפור הישראלי. לאחר השואה אבא שלי היה מזכיר האחרון של התנועה הציונית בצ’כיה לפני שהוא עלה לכאן עם תינוק ואשה כדי לעבוד בטוריה, אבל גם זה אירע במדינה זרה.
ללא קשר להעדרם של גיבורי מיתוסים מקומיים בענף המשפחתי האישי שלי, לכבוד מאורעות חודש אדר נזכרתי בסבא ישראל, אותו מאוד חיבבתי, כיבדתי והערצתי, ובסבא בנימין שלחם בתל חי עם הגיבורים. חוץ מזה, שוב חשבתי שזה די מוזר שלפעמים האישי מתערבב עם הלאומי. נו, טוב. כנראה שזה הגורל היהודי.
קישור לויקיפדיה.
ניתן להגיב למאמר הזה בתחתית העמוד, בצורה מכובדת ובהתאם למדיניות האתר.
