צילומים מרוטשים מעוררים ריגושים
סבא שלי פעם עשה שיעורים כסטודנט צעיר, ואחר כך היה דוקטור למשפטים. לפני זה הוא נלחם בעבור ארצו, נפצע בקרב ונפל בשבי האיטלקים.
כשהם התקרבו הוא אמר פעמיים בלטינית- אגווה, אגווה, שמשמעותה – מיים, והם הבינו את הבקשה, ובמקום לירות בו כמו בפצועים האחרים נתנו לו לשתות, חבישה ולהתפנות.
אביו של סבא היה סנאטור בפרלמנט הלאומי בצ’כיה איזה חמש עשרה שנים, אבל ללא קשר לתרומה לקהילה ולמדינה, המשפחה נשלחה לגטו כשאר היהודים, ואחרי סבל ויסורים הסנאטור לשעבר גווע שם והשיב את נשמתו למרומים.
מייד לאחר מותו נשלחו בנו, כלתו ונכדתו מטרזיינשטט לאושוויץ. בדרך נס אמא חזרה מהתופת, אבל היא שבה גלמודה, יתומה, מצולקת וממוספרת לשארית חייה.
סבי המלומד הפך באושוויץ לעננת אפר שבקע מהארובות ששרפו לעשן את בני עמי. פתיתים אפורים נשרו כשלג משך שנים על המקום הארור והשטני, והכבשנים פעלו יומם וליל באופן תמידי.
עד היום אמי מסרבת לבקר בגיא ההריגה, שכן היא חושבת שזה לא ראוי לדרוך על שרידיהם של אביה ומכריה.
תמונה ישנה של סבי הסטודט הצעיר עברה שיפוץ לאחרונה, והוא נראה בה ממש נפלא. כמובן שבדיוקן המתוקן רק מופיע ריטוש וזיוף של תמונה ישנה ומצהיבה, אבל לפתע ראיתי אדם שלא פגשתי מעודי, והדבר עורר בי קצת עוגמה.
קישור למאמר בשם- אדמה קדושה בגיא הריגה. קישור לסרטון דוקומנטרי. קישור למאמר בשם- הסתה לשנאה זו בעייה מזיקה. קישור לאתר הנצחה קישור לאתר של אמא. קישור לספר- הספרנית מאושוויץ. קישור לספר- הספרנית הקטנה בעולם.
ניתן להגיב למאמר הזה בתחתית העמוד, בצורה מכובדת ובהתאם למדיניות האתר.
